שורש איסור בל תאחר אחד
נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה. הנה בפ"ב דביצה די"ט ע"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת"ק ור"ש דת"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת"ק סבר כל המאחר נדרו ג"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג"ר כסדרן עכ"ל לכאור' משמע דלר"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.
אכן מדברי רש"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר"ש עובר בב"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר"ש את"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת"ק אע"ג דבעינן ג"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ"ה בשעבר עליו ג"ר ס"ל דעבר בבל תאחר ה"נ לר"ש אע"ג דבעי ג"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע"ג דבל תאחר ליכא לר"ש עד שיעברו עליו ג"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ"ק דר"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת"ק וסברת ר"ש וסברת ר"א בנו אבל בפ"ק דר"ה ד"ה ע"ב בברייתא דמייתי התם הש"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר"מ דס"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב"י דס"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד"ו ע"ב דס"ל כר"ש דבעי ג"ר כסדרן מיהו לר"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג"ר כסדרן עובר וזה שלא כת"ק דר"ש ולא כר"ש כדאיתא התם יע"ש.
ולענין הלכה נראה דקי"ל כר"ש דבעי' ג"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר"ה לרגלים כר"ש כדאיתא התם וקי"ל הלכה כסתם וכ"ן מדברי הרי"ף והרא"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר"ש וכ"ן מבואר מדברי הרשב"א בחידו' לנדרים ד"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז"ל אלא דק"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע"ש גם רבינו ז"ל בספר המצות מצות ל"ת סימן רנ"ה כתב וז"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג"ר כסדרן יע"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ"ל וכתב מרן כ"מ וז"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ"ק דראש השנה ואע"ג דסתם מתני' התם כר"ש לא חש לה רבינו משום דת"ק דברייתא פליג ור"מ וראב"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת"ק דברייתא וכתב הר"י קורקוס ז"ל עוד י"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר"ה לשנים ולר"ש ר"ה לרגלים ולא למסתם כר"ש נחית עכ"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר"י קורקוס ז"ל דס"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז"ל שפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן ג"ר כסדרן וה"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע"ש דהכונה ג"ר ואפי' שלא כסדרן.
והנה מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר"ש כיון שבס' המצות פסק כר"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג"כ קשה דקי"ל ס' ספרי ר"ש והך דהכא אתי דלא כר"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר"ש אתא עכ"ל דהא שם בפ"ק דר"ה ד"ז ע"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ יע"ש וא"כ מבואר יוצא דר' כר"ש ס"ל ולמסתם כר"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע"ש כי ע"כ המחוור בדעת רבינו ז"ל הוא מ"ש הרב שער אפרים בסי' ל"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די"ג ע"ב.
ומיהו הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז"ל תפס עיקר סברת ר"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר"מ אזלא דסבר ברפ"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי"א אבל רבינו בפי"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר"ש גופיה דאיהו פליג התם אר"מ וס"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ"ל כמ"ש התוס' בפ"ק דשבועות ד"ט ע"ב ד"ה כדאמר כו' בשם ר"ת דאף לר"ש ולר"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר"י לא אצטריך כי אם לר"מ דוקא ולא לר"י ור"ש יע"ש דא"כ מה יענו להך דפ"ק דר"ה דמבואר דאף לר"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ"ע.
וראיתי להרב מש"ל עמ"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ"ש רש"י עכ"ל ונלע"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ"ש רש"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה"נ משמע בפ"ק דר"ה ד"ד ע"ב דקאמ' ר"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר"מ דקאי אעשה. וה"נ משמע התם ד"ו ע"א עלה דת"ר מוצא שפתיך זו מ"ע יע"ש. ואדרבא על רש"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ"ש הרא"ם בד"ה ותרומת ידיכם יע"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ"ק דר"ה. ואפשר דרש"י בשיטת הר"ן ז"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע"ש.
ובספר קול ן' לוי דכ"ב ע"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ"ש מצדקה שפס' בפ"ח מהלכות מ"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה"נ שייך הך טעמא גבי מ"ע ומה שייכות יש למ"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר"ן וצריך טעם למה וצ"ע עכ"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ"ו שכתב וז"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ"ל ועיין במ"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש"ן ד"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה"ק למהר"י קורקוס וז"ל ומיהו עדיין י"ל שכלל רבינו כאן מ"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ"ז מ"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ"ע עכ"ל.
ודע דבפ"ק דר"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה"נ פריך עמ"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ"ק דר"ה ד"ו ד"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה"נ אמרו ביומא דפ"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר"א אומר לעשו' מ"ע מצות ל"ת ע"כ וכתב הרא"ם דבין לת"ק ובין לר"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר"א בא הכתוב ליתן ל"ת ע"כ מ"ע שבתורה יע"ש.
וממוצא דברי הרב אתה למד דר"מ דפליג את"ק ור"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס"ל דלא בא הכתוב ליתן ל"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר"מ ס"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת"ק ור"א יע"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ"ק דר"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת"ק ור"א דמכילתא דס"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ"ב דעירובין דצ"ו ובפ' בתרא דיומא דפ"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ"ק דר"ה ד"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב"ת עד שיקריבנה.
וע"פ האמור הנה נכון מ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דנדרים ד"ט ע"ב ד"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ"ח סע"ב ודמ"ב ע"ד ועיין בני דוד דס"ג ע"א. מיהו ע"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת"ק ור"א דמכילתא אבל ר"מ פליג צדקו היטב דברי רש"י ז"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ"ש עוד רש"י שם בפ"ק דנדרי' ד"י ע"א ד"ה מאי שנא יע"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר"א ור"י דר"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז"ל בפ"ד מהלכות תפילין די"א פסק כר"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר"א ור"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר"א ור"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה"ג לר"י ס"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש"ה ר"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור"י ס"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול"ת בחד קרא והו"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר"א ובין ר"י כ"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר"מ דפליג התם את"ק ור"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ"ו ד"ה השמר שכתבו וז"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל"ב אע"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ"ל וכונתם מבוארת ע"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא"ם די"ד ע"ד מ"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז"ל יע"ש שדבריו תמוהים.
ולעיקר קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל"ב יש ליישב ע"פ מ"ש בפ"ק דראש השנה ד"ו ע"א ד"ה תשמור כיע"ש והשתא ע"פ האמור ממילא נוחים ג"כ דברי רבינו שפסק בפ"ד מה' תפילין די"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ"ש התוספו' ז"ל וע"פ האמור ממילא ג"כ נוחים דברי הרמב"ן בביאור התורה שהשיג על רש"י בפרשת משפטים על מ"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי"ל דהשמר דעשה עשה וא"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ"ל. והרא"ם שם בהליצו בעד רש"י כתב על דבריו של הרמב"ן וז"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז"ל למ"ע אעפ"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב"ן ומש"ה גבי שמור את יום השבת ס"ל שאעפ"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.
והראיה שהביא הרא"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז"ל למ"ע אעפ"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר"ח אלפאנדארי ז"ל די"א ע"ב כתב וז"ל וראיתי להרמב"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ"ו וכמדובר ועיין עוד להרא"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג"כ שם דברי הרמב"ן שכתב שהכריחו רז"ל כן משום דזכור הוא מ"ע ושמור ל"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע"ש.
וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא"ם וז"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב"ן שם בדברי רש"י מההיא דקי"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא"ם ממ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא"ם וז"ל אבל מ"ש בפ"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ"ל ואין ספק שכיוון הרב ז"ל למ"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא"ם לרש"י מטענת הרמב"ן ז"ל ומבואר הוא דהרמב"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז"ל אינו מפרש כפי' רש"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.
עוד כתב מהרש"א שם בספר הנז' על דברי הרא"ם וז"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד"ה השמר דעשה וז"ל אע"ג דר' יוחנן ס"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ"ל וא"כ מה שהקשה להרמב"ן מר"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר"ל כאילו רבי יוחנן ור"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר"ל כמבואר וצ"ע.
עוד כתב שם וז"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא"ם על הרמב"ן ז"ל מההיא דהשמר דע"ע דלא קשיא כלל דלא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל"ת ע"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא"ם ז"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז"ל בשבת דקל"ב ד"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ"ל וכונתם מבוארת לע"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע"כ לא קאמר ר"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ"ש הרא"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ"ש הרא"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר"א וס"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא"ם ז"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב"ן ז"ל כיון דלר"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ"ע.
והנה מדברי הרא"ם שבפ' משפטים מבואר דס"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל"ת ע"כ מ"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת"ק ור"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל"ת ע"כ מ"ע וכמו שפירש רש"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא"ם תמוהים לע"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע"כ מ"ע שבתורה כדעת ת"ק ור"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע"כ ל"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל"ת והם כוללין כל ל"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע"כ ל"ת שבתורה והביא ג"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב"ן על רש"י וצ"ע.
ומיהו מדברי רבינו שבפ"ח מה' בית הבחירה ד"ג משמע דס"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ"ל הרי אע"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל"ת ומרן החבי"ב בלשונות שבס"ס כנ"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ"ל וראיתי למהר"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די"א ע"ב הביא דברי מרן החבי"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ"ט וכתב הוא על דבריהם וז"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר"א ור"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ"ס השמר דעשה עשה ומ"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר"י וכמ"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ"א וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' תפילין כו' וא"כ הרמב"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ"ו שכתבו בהדייא דאף לר"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ"א גבי הא דקאמר הש"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל"ת ה"נ גבי עינוי יו"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.
והנראה לע"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל"ת אך קשה דא"כ דזה חשיב ביטו' ע"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק"ע ושוב ראיתי להרב פ"ח בקונט' מים חיים פ"ד מה' תפלין די"א עמ"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר בלאו כת' וז"ל ואע"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ"ש הרא"ם לדעת רש"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל"ת הוא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי"ל כר"י דס"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ"ל והשתא לפי דברי הרב ז"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע"ג דחשיב ל"ת מיהו מילקא לא לקי ומה"ט כהנים ולוים אע"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי"ב בדברי רבינו ז"ל ממ"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ"ע היא עיין לרבי' ז"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ"ב ובמצות ל"ת סי' ס"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ"ל עשה ול"ת באם אינו ענין יע"ש.
ואולם עיקר דברי הרב פ"ח תמוהים לע"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ"ד עיין בספר חזון נחום דקל"ד ע"א ועכ"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב"א בחידושיו לעירובין שכתב וז"ל אפי' תימה ר"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ"ל מבואר יוצא מדבריו דלר"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה"נ לקי.
גם מדקדוק לשון רש"י בפ' הקומץ משמע דס"ל דלר"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד"ה השמר דלאו לאו וז"ל ר"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ"ל וממה שדקדק לומר דלר"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש"ה אפשר דהוצרך הרא"ם לפרש כונת רש"י שבפ' כי תצא דאתי כר"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש"י דלר"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ"ד ועיין בספר חזו"ן ח"א דקל"ט ע"ב ומ"ש עוד הרב פ"ח עמ"ש הרא"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר"ע כמ"ש התוספות בר"פ השוחט ומעלה ד"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די"ג ד"ה מה ע"ז יע"ש ועלה משני דאפי' תימא ר"ע השמר דעשה עשה הוא וע"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה"ט קתני מתני' שהפסח מ"ע.
ולזה יש ליישב לע"ד דלאו כללא כייל לן הרא"ם דבכל דוכתא דאתמר בש"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז"ל לפרש כן דכיון דלר"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר"א אע"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה"ג דוקא הוא דקאמ' רש"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע"ז דוקא קאמר הרא"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש"י בפרק הקומץ לדעת ר"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ"א דקאמר הש"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא"ם לא משני הש"ס מידי.
<s/>