Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema 2:1

שורש מצוות צריכות כוונה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובה והשאר אם לא כיון לבו יצא והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון. עכ"ל. וכתב מרן בפרק שני מהלכות ברכות אמר רבא הלכה כרבי מאיר כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בנימוקיו למסכת ברכות וז"ל תנו רבנן שמע ישראל ע"כ צריך כוונת הלב כוונה זו מסתברא לי דהיינו דוקא דיעבד דהא קי"ל מצוות אין צריכות כוונה. ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתב היה קורא כו' ואי איתא כי דייקינן ממתניתין אמאי דחינן לה הוה ליה למימר אה"נ ובפסוק ראשון עכ"ל. ולכאורה תמוהים דבריו אצלי דכפי יסודו של הרב ז"ל אשר בנה ואשר נטע בתחילת דבריו דמשום דקי"ל כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה צריך לפרש ההיא ברייתא למצוה בעלמא ולא לעיכובא משמע דאי קיימא לן איפכא הוה אפשר לפרש ההיא ברייתא לעיכובא אם כן מה זו תשובה על דברי רבינו ממאי דקדחינן לה למתני' ולא שני לה בהכי דאף רבינו ז"ל נמי אזיל ומודה דמאן דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה אף בפסוק ראשון נמי לא בעי כוונה אלא דאיהו ז"ל לשיטתיה אזיל דמצריך כוונה לצאת וכמו שנראה מדבריו פרק שני מהלכות שופר יע"ש.
ונראה דהרב ז"ל דקדק מדבריו דמדהצריך כוונה בפסוק ראשון לעיכובא ע"כ דמשמע ליה ההיא ברייתא לעיכובא ועלה קאמר רבא דהלכה כרבי מאיר משמע דאף לדידיה דרבא דאית ליה בעלמא מצוות אין צריכות כוונה בפסוק ראשון מודה הא מיהא דבעי כוונה ולעיכובא ועל זה תמה הרב ז"ל דאם איתא אמאי קדחינן לה למתניתין ולא שני לה בהכי כנ"ל ויש להתיישב בזה ואין צורך להאריך.
והנה בהך מילתא דמצוות צריכות כוונה ראיתי להר"ן ז"ל הביא דבריו מרן בכ"מ פרק שני מהלכות שופר דחילק בדעת רבינו בין מצוה דאית ביה הנאה לאין בה הנאה דבמצוה דאית ביה הנאה אין צריך כוונה יע"ש. וראיתי להרב תי"ט ז"ל במסכת סוכה עלה דתנינן ר"י אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' הוקשה לו להר"ב ז"ל דאם כדברי הר"ן ז"ל הנה דברי רבינו שבפירוש המשנה סתרי אהדדי דאיהו פסק במסכת ברכות כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה ואלו הכא הביא כל הני אוקמתי דאוקו בש"ס אביי ורבא כשהפכו אי נמי שהוציאו בכלי כו' וכתבו התוספות דאביי ורבא אזלי לשיטתם דמצוות אין צריכות כוונה עד שהוצרכו להני אוקמתי דאי מצוות צריכות כוונה הא כל כמה שלא בירך שהוא עיקר הכוונה לא יצא כו' ולשיטת ה"ה ז"ל ניחא דשאני ליה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כו' יע"ש.
ואנכי לא ידעתי אמאי לא הוקשה לו לשיטת הר"ן ז"ל דברי רבינו שבחיבורו שהרי בהלכות ברכות כתב דמדהגביהו את הלולב יצא ולפי זה מברך בעל עכ"ל וכן כתב בפ"ח מהלכות לולב דיברך על הלולב קודם שיטלנו יע"ש וכתב הב"ח בסימן תרנ"א דכיון דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם כיון שלא לצאת יצא יע"ש הרי דאף במצוה דאין בה הנאה אינו מצריך כוונה לצאת ועיין במה שכת' גם כן בפ"ד מהלכות תפילין יע"ש וי"ל וק"ל.
ודע שתלמידי ר"י כתבו דאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה במצות אמירה מודה דכיון דאין בה מעשה ולא כיון באמירה לא עשה ולא כלום יע"ש והרב פ"ח ז"ל בסימן ס' תמה עליהם מסוגיין דריש פרק היה קורא יע"ש וכמו כן הקשה מורינו הרב הגדול בספר עה"א בהלכות שגגות יע"ש ונראה ודאי דלשיטת ה"ה ז"ל לא קשייא דה"ה ז"ל אזיל ומודה דמ"ד מצוות אין צריכות כוונה לגמרי אית ליה הכי ולא שאני לה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה אלא שרבינו ז"ל הפשיר ביניהן וקבע הילכתא כמ"ד מצוות צריכות כוונה במצוה דאין בה מעשה ובאידך במצוה דאית בה מעשה ואם כן שפיר פריך תלמודא בר"פ היה קורא מההיא מתניתין למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה דלדידהו לא שנא וברור.
ואף לסברת תלמידי רבינו יונה ז"ל יש ליישב וכמ"ש מורינו הרב הגדול בספר מ"ק בהלכות שופר יע"ש ולדידי חזי לי דכוונת תלמידי ר"י היא מ"ש הר"ן ז"ל הביא דבריו מרן הב"י ז"ל בסימן תקפ"ט וז"ל יש סבורים לומר דלא פליג ר"ז אדרבא דלא אמר ר"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת שומע ומשמיע עכ"ל וכך היא כונת תלמידי ר"י דמעיקרא הוקשה להם לסברת רבינו האי וסיעתו שפסקו מצוות אין צריכות כוונה שאף אם כיון לברכת אחרת אמאי אינו יוצא י"ח הא לא בעינן כוונה והוה ליה כמי שתקע בשופר ולא כיוון לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא י"ח כיון שעשה מעשה התקיעה אף שלא נתכוון לה ובאו כמשיב לזה דאף מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה הא מיהא כוונה באמירה בעי שיהיה לשם ברכתו ולא כאומר ברכה שאינה ראויה לה שאינו מכוין לשם ברכתו דומייא דשופר דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעה כל דהו ודוק.
ודע שהכלבו בהלכות ר"ה גבי שופר כתב דדוקא במצוה דאית בה הנאה כאכילת מצה וכיוצא אין צריך כוונה מה שאין בשאר מצוות צריך כוונה וזה ימים רבים נשאלתי מהרב חשק שלמה בבחרותו דבהלכות לולב כתב וז"ל ואין לומר שיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צריכות כוונה עכ"ל הרי דאפילו לולב דלית בה הנאה כתב דאין צריך כוונה וזה היפך מה שכתב גבי שופר. ויהי מאז השבתי לו שהכלבו ספוקי מספקא ליה לענין הלכה ואזל לחומרא במצוות דלית בהו הנאה להצריך כוונה וכל שלא כיון לא יצא אמנם גבי ברכה דאי אמרינן דלא יצא ויברך איכא איסור ברכה לבטלה חש לומר דלא בעי כוונה ואף הרא"ש ז"ל במסכת ר"ה ספוקי מספקא ליה לענין הלכה וכתב הילכך אזלינן לחומרא ופסקינן מצוות צריכות כוונה. ועיין להב"ח בסימן תקפ"ט שחילק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן מה"ט. ובהכי ניחא לי דברי הטור ומרן בש"ע שאף שבא"ח סימן ס' פסקו דמצוות צריכות כוונה אפילו הכי הצריכו לברך על הלולב קודם שיטלנו כתקנו. וניחא נמי מאי דקשייא להו להאחרונים ממ"ש מרן כ"מ ז"ל לענין ברכת העומר יע"ש ודוק.