Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 17:8

שורש איסור חל על איסור כלל גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא א"כ היו ב' האיסורין באים כאחד או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. לפיכך כו'. יע"ש. וכעין זה כתב ג"כ בספי"ד מה' מ"א יע"ש:
והנה מכל התנאים שהוזכרו שמותם בש"ס בענין זה דאחע"א לא אשכחן מאן דס"ל דאיסור חל על איסור היכא שאינו לא כולל ולא מוסיף ולא אתו בבת אחת וגם אין האיסור האחרון חמור טפי מן הראשון דרבנן דפליגי עם ר"ש באוכל נבילה ביוה"ך ומייתי ליה הש"ס בפ' עשרה יוחסין דע"ז ע"ב ובפרק שבועות ב' בתרא דכ"ד ע"א ובפ"ק דנזיר דף ד' ע"א ובפרק כל שעה דל"ה סע"ב וס"ל דאיסור יוה"ך חל אאיסור נבילה ומחייב תרתי היינו משום דאיסור יוה"ך איסור כולל הוא ואף באיסור כולל כי האי קאמר הש"ס בפ' עשרה יוחסין דע"כ לא קאמרי רבנן אחע"א אלא באיסור חמור על קל דיוה"ך חמור הוא דמיחייב כרת משא"כ באיסור נבילה דליכא אלא לאו גרידא אבל איסור קל על חמור אפילו באיסור כולל לא חייל יע"ש גם ר"מ ור' יאודה דאפליגו באוכל גיד הנשה של נבילה ומייתי לה הש"ס בפרק גיד הנשה דק"א ע"א וס"ל לר"מ אחע"א ומחייב תרתי היינו משום דנבלה לגבי איסור גיד חשיב איסור כולל דאיסור נבלה חייל נמי אבשר כדאיתא התם ובהדיא אמרינן בפ' אמרו לו די"ד ע"א וביבמות דל"ד ע"א דלר"מ אין אחע"א לבד באיסור כולל ואיסור מוסיף יע"ש גם רבי יאודה דפליג במתני' דר"פ גיד הנשה דק"א וס"ל דאיסור גיד נוהג אף בבהמה טמאה קאמר הש"ס דלעולם לר"י אין אחע"א ושאני גיד דחמיר דמבני יעקב נאסר להם יע"ש:
ויש לי לעמוד קצת בסוגיא זו דפריך הש"ס מעיק' ומי אית ליה לר"י אחע"א והתניא יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל נבילה אלא משו' בל תאכל טמאה כו' ולכאורה קשה אמאי לא משני דברייתא הכי קאמר מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחוד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טמאה ולעולם לית ליה לר"י אחע"א ושוב ראיתי דבפסחים דל"ה סוף ע"ב עלה דקתני בברייתא יכול יצא אדם י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל ומותבי' עלה ואיסור' דחמץ היכן אזלא ומשני רב ששת הא מני ר"ש היא דאמ' אין אחע"א רבינ' אמ' אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד אלא אף משו' בל תאכל טבל ודחי הש"ס לשינוייא דרבינא מידי בלבד כתי' אלא מחוורת' כדר' ששת ע"כ יע"ש:
ובכן אני תמיה על הר"ש שכתב בפ"ק דטהרו' משנ' ג' עלה דמתני' דנבלת עוף טמא אין בו כזית בבית הבליע' וז"ל דתניא בפ' גיד הנשה יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' כלו' דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסו' טומא' ומאן דאית ליה אחע"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב"ת נבלה לחוד יצא זה שאיסורו משו' ב"ת נבל' וטמא עכ"ל וק"ט דאי מאן דס"ל אחע"א דריש קרא הכי היכי מוכחינן מהך ברייתא דר"י ס"ל אין אחע"א הא שפיר איכא לפרושי נמי מלתיה דר"י דבריית' הכי וכדמשני רבינא בפסחים בההיא בריית' דמתנייא כה"ג דהכא אלא ודאי דתלמודא לא קאמר הכי משום הך דחויא דדחינן התם לדרבינא מכדי בלבד כתיב וצ"ע וראיתי להרב חזון נחום שם שכתב ע"ד הר"ש וז"ל ולע"ד אין צורך לזה דמאן דאית ליה אחע"א ידרוש קרא זה למעוטי נבלת בהמה כו' ונבלת עוף טמא ממעט מנבלה וטריפה יצא זה שאין לו טריפ' כדאיתא בת"כ עכ"ל. ותמוהים דבריו לע"ד דר"י גופי' דממעט עוף טמא משום טעמא דיצא זה שאין איסורו משום ב"ת נביל' כו' ממעט נבילת בהמה מדכתיב לטמאה בה יצא בהמה שמטמא' במגע ובמשא וכמ"ש הרב ק"א ז"ל שם בת"כ יע"ש וא"כ אכתי למ"ד אחע"א אייתר קרא דנבלה דדריש ר"י למעוטי עוף טמא, גם מ"ש דנבלת עוף טמא ממעט מדכתיב טרפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה לא ידעתי למאן דאי' ליה אחע"א היכי מצינן למעוטי עוף טמא מפני שאין במינו טרפ' הא לדידיה כיון דאחע"א אף בעוף טמא נוהג בו דין טרפה וחייב משום טומאה ומשום טרפ' כדמוכ' בפ' המזבח מקדש די"ו ומאן דדריש בתורת כהנים יצא עוף טמא שאין לו טרפ' אתי כמאן דאמר אין אחע"א וזה מבואר וצ"ע:
וראיתי להתוס' ז"ל בזבחים דס"ט ע"ב ד"ה ר"י כו' שכתבו וז"ל תימה לר"י אפילו נבלה גמורה לא תטמא דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש גבי נבלת עוף טמא כו' וי"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום ב"ת נבלה קממעט כו' עכ"ל, וראיתי להרב צאן קדשים ז"ל שכתב שדבריה' קשים להולמן דהא עיקר קושיית התוס' ז"ל הוא לר"י דס"ל דאין אחע"א אפי' נבל' גמורה לא תטמא א"כ מאי מתרצי בזה משום שאין במינו וכו' ע"כ הטעם שאין במינו משום ב"ת נבלה דלא אתי איסור נבלה וחל אאיסור טמאה משום דאין אחע"א כמ"ש שם רש"י ולפ"ז הדרא קושיית התוס' ז"ל לדוכתא וצ"ע עכ"ל ולע"ד לא קשייא דנהי דאיסור נבילה לא חייל אאיסור מוקדשי' לענין איסור אכיל' לחייבו משום נבל' ומשו' מוקדשים למ"ד אין אחע"א אבל לענין טומאת מגע ומשא דליתיה באיסור מוקדשים ואיתיה בנבלה למה לא תחול אפי' למ"ד אין אחע"א ודכוותא אמרינן בפרק כל הבשר דקי"ג ע"ב גבי מבשל חלב בחלב דאפי' למ"ד דאיסור בשר בחלב לא חייל אאיסור חלב משום טעמא דאין אחע"א ולא מיחייב באכילתו אלא משום חלב לחוד אפ"ה מחייב בבישולו משום מבשל בשר בחלב משום דחלב לחודיה אע"ג דאסיר באכילה לא אסיר בבישול וכשבישלו בחלב חל עליו איסור בשר בחלב לענין בישול דלא הוה אסיר עד השתא וא"כ ה"נ דכוותא היא דחייל שפיר איסור נבלה אאיסור מוקדשים לענין טומאת מגע ומשא וברור, ועיין להרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' ל"ה דמבוארים דבריו ז"ל כאשר כתבנו דטומאת מגע ומשא חייל שפיר אאיסור חלב ואין בזה משום אחע"א יע"ש ומה שיש לעמוד עוד עמ"ש שם בס' הנז' ליישב קו' התוס' ז"ל נעמוד לקמן:
גם רע"ק דמייתי הש"ס בפ' ג"ה דקי"ו ע"א גבי מאי דקאמר במתני' חיה ועוף אינן מן התורה כו' וקאמר תלמודא קסבר ר"ע אחע"א חלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע"ש כתבו התוס' שם דק"א ע"ב ד"ה ר"ע דלשמואל הוא דפריך הש"ס דאי ס"ל כר"ע בחיה ועוף ובהמ' טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל אחע"א בלאו קרא יע"ש דמבואר יוצא מדבריהם ז"ל דר"ע ס"ל דאין אחע"א אפי' באיסור בת אחת וקסבר ר"ע אחע"א דקאמר תלמודא לפי דבריהם לאו דוקא אלא ה"ק קסבר מאן דדריש כר"ע דהיינו שמואל אחע"א ועכ"ל דשמואל ס"ל כההיא ברייתא דמייתי הש"ס בפרק המזבח מקדש די"ו ע"ב גבי צרוף נבלת בהמה טהורה עם בשר טמאה דקאמר תלמודא דסביר' ליה להך ברייתא אחע"א אעפ"י ששני האיסורין שוים וה"נ איכא ברייתא אחרת דמייתי לה הש"ס בפרק כל הבשר דקי"ד ע"א דקתני הפיגו' והנותר והטמא שבישלן עם חלב חייב כו' וקאמר תלמודא האי תנא סבר אחע"א יע"ש ואף עפ"י דאיסור בשר בחלב קיל טפי מאיסור פיגו' ונותר וטמא דקדים ושמואל נמי איכא למימר דכהנהו תנאי ס"ל:
ואיכא למידק דכיון דשמואל ס"ל אחע"א ואפילו בקל על חמור כבשר בחלב על איסו' חלב וכ"ש באיסורין שוין א"כ כי פריך הש"ס בשבועות דכ"ג ע"ב עלה דמתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב הא גופא קשיא כו' מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב ומשני הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש והדר פריך מפרש גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשנינן רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים יע"ש. והשתא כיון דשמואל ס"ל בעלמא אחע"א ואפי' בקל על חמור אמאי דחיק לאוקומי מתני' בכולל כו' לימא דמתני' דס"ל דשבועה חלה על שבועה כמ"ד איסו' חע"א וכדס"ל לשמואל ואפשר ליישב דכדי שלא תחלוק סתמא דשבועות אסתמא דכריתות גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דסברא דאחע"א באיסור כולל משני הכי שמואל וכעין זה כתבו התוס' בר"פ גיד הנשה ד"ה איסור גיד הנשה יע"ש:
וראיתי להר"ן בחידושיו לחולין דקי"ג ע"ב עלה דפריך תלמודא התם וסבר שמואל אחע"א שכתב וז"ל איכא למידק מאי קו' דהא אחע"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא שהרי בתחילה לא נאסר אלא באכילה ועכשיו ניתוסף בה איסור הנאה ובמסכת כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא וא"כ בכהן שאכל תרומה טמאה כל שנטמאת התרומה ואח"ך נטמא הכהן ליכא איסור מוסיף דליכא למימר אפילו בנטמא הכהן ואח"כ נטמאת התרומה אמרי' דאינו במיתה אע"ג דניתוסף איסור באותה תרומה לכל כהן דאלו בכה"ג פטור לאו משום אין אחע"א הוא ובודאי שכל שנטמא הגוף תחילה חייב ולא פטרינן אלא בנטמאת התרומ' ואח"כ נטמא הגוף והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת קודם לכן לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבנן דאמרי במסכ' שבועות דאפי' למאן דלית ליה כולל מוסיף אית ליה עכ"ל והשתא ניחא דשמואל נמי לית ליה אחע"א הכא גבי בשר בחלב אלא משום דאיסור מוסיף הוא אבל כל דליכא טעם איסור מוסיף או כולל לית ליה אחע"א ומש"ה הוצרך לשנויי מתני' דשבועות בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורין:
איברא דאכתי קשה לפום סוגייא זו דחולין דקי"ג דלא משמע ליה לתלמודא לחלק בין איסור מוסיף לשאינו מוסיף ופריך משמואל אדשמואל א"כ כי משני אבע"א בעלמא אית ליה לשמואל אין אחע"א ושאני בשר בחלב דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסיף כבש' בחלב לית ליה לשמואל אחע"א אם לא משו' דגלי קרא בבש' בחלב וא"כ קשה דמדמשני שמואל מתני' דשבועו' בכולל דברי' המותרין עם דברים האסורין משמע דאית ליה לשמואל אחע"א באיסו' כולל וכ"ש באיסו' מוסיף דעדיף טפי ואפשר דכיון דהך שינוייא לא קאי לפום קושטא כדבעי הש"ס למימר לקמן דקי"ו קסבר ר"ע אחע"א ולפי מ"ש התוס' לא דוקא ר"ע אלא לדשמואל הוא דקאמר הכי דס"ל אחע"א וכמש"ל לא חש הש"ס למדחי האי שינוייא מההיא דמשני שמואל מתני' דשבועות בכולל דברים המותרים כו' דנראה דשמואל ס"ל אחע"א אפי' באיסו' כולל וכל שכן באיסו' מוסיף א"נ יש ליישב דאע"ג דמשני שמואל התם מתני' בכולל דברים המותרי' עם דברי' האסורי' איהו בדידי' פליג וס"ל דאין אחע"א אפי' בכולל ומוסי' ומשום דאשכח סתמא אחריתי בכריתות פ' אמרו לו די"ד גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות כו' ואידך מתני' נמי דיש בא ביאה א' וחייב שש חטאות כו' דסתם רבי כמאן דאית ליה אחע"א באיסור כולל ובאיסור מוסיף כדאתמר עלה התם בגמרא וה"נ סתם לן רבי ביבמות פרק ד' אחין דל"ג ע"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' להכי משני דהך מתניתין דשבועות נמי סתם לן נמי כמ"ד אחע"א בכולל מיהו שמואל פליג אכולהו סתמי וס"ל דאין אחע"א אפי' באיסור מוסיף וכעין זה כתבו התוס' לעיל דק"ג ע"א ד"ה מר סבר כו' לדעת ר' יוחנן יע"ש אלא שלא ידעתי אמאי לא הוקשה להם כן הכא אף לשמואל:
שוב ראיתי דלהתוס' ז"ל לא קשה ולא מידי דאינהו לשיטתם אזלי שכתבו בדק"א ע"א ד"ה איסור כולל כו' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא וסיימו וכן צריך לפרש בפרק כל הבשר גבי הא דפריך וסבר שמואל אחע"א עכ"ל וכונתם מבוארת דהוקשה להם באותה סוגיא דפרק כל הבשר קושיית הר"ן שכתבנו דמאי פריך משמואל אדשמואל הא בשר בחלב איסור מוסי' משא"כ בתרומה שנטמאת דע"כ כשנטמאת התרומה תחילה מיירי ואח"כ נטמא הכהן כמ"ש הר"ן וכ"כ התוס' שם בדק"א ע"א ד"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין פ' הנשרפין דפ"ג ע"ב ד"ה פרט לזו שמחוללת יע"ש וכיון שכן ליכא איסור מוסי' אלא איסור כולל ולזה הוצרכו לומר דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא והשתא פריך שפיר משמואל אדשמואל דגבי תרומה שנטמא' תחילה ואח"כ נטמא הגוף איכא נמי איסור חמור כי נטמא הגוף דמיחייב מיתה וכמ"ש רש"י שם ואפי' הכי קאמר שמואל דאין אחע"א ולפום מאי דמשני אבע"א בעלמא לית ליה לשמואל אחע"א ושאני בשר בחלב דגלי ביה קרא תו ל"ק מההיא דפרק שבועות ב' בתרא דמשמע דאית ליה לשמואל אחע"א באיסור כולל דאיכא למימר דדוקא באיסור חמור לית ליה לשמואל אחע"א אמנם באיסור כולל אית ליה:
איברא שלפי דברי הר"ן דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב איסור מוסיף הוא ולפום מאי דמשני תלמודא דשמואל בעלמא אחע"א לית ליה ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסי' אית ליה לשמואל דאין אחע"א וה"נ רבי אמי ור' אסי דמייתי הש"ס בתר הכי דס"ל דהמבשל חלב בחלב ואכלו דלא לקי אאכילה ב' משום דאין אחע"א ס"ל נמי דאפי' באיסור מוסיף אין אחע"א ק"ט דהא קי"ל הלכה כסתם משנה וכבר סתם לן תנא כמה סתמי כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף דהא בפ"ג דכריתות די"ג תנן סתמא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' והיינו כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסי' כדאתמר עלה התם בגמ' וה"נ סתם לן תנא התם באידך מתניתין דיש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות וכאידך נמי דתני התם הבא על בת בתו כו' והבא על חמותו כו' והכי סתם לן ביבמות פ"ד אחין דל"ג ע"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' יע"ש ודוחק לומר דשמואל ורבי אמי ור' אסי פליגי אהך כללא דרבי יוחנן ולית להו הלכה כסת' משנה ודחו כל הנך סתמי ומשמע להו דהלכה כר"ש דאפי' באיסור מוסי' לית ליה אחע"א כמ"ש התוס' בכריתות דכ"ג ע"א ד"ה ומי ובקדושין דע"ז ע"ב ד"ה פרט דס"ס אכתי תיקשי דהא קי"ל הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו ואיהו ס"ל דאחע"א באיסור מוסיף כדאיתא ביבמות דל"ג ע"א ואפי' בקל על חמור כמ"ש התוס' דל"ג ע"ב יע"ש:
כי ע"כ נלע"ד דלשיטת הר"ן עכ"ל דשמואל ור' אמי ורבי אסי ס"ל דאחע"א באיסור בשר בחלב דאיסור מוסי' וכי קאמר הש"ס דשמואל בעלמא לית ליה אחע"א דחוי בעלמא הוא דקמדחי אבל קושטא דמלתא דכיון דהוי איסור מוסי' ודאי דאית ליה לשמואל אחע"א וכדקאמר ואבע"א וכו' ורבי אמי ורבי אסי נמי הכי אית להו אלא דפלוגתייהו הוא לדעת ר"ש דאית ליה אין אחע"א גבי בב"ח אי ס"ל נמי הכי דלא חל או לא ומר אמר דגבי בב"ח מודה ר"ש דלקי משום דיליף אכילה מבישול ומר אמר דלא יליף ולפום מאי דקאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מ"ד לא לקי על האכילה לדעת רבי שמעון קאמר דלא תימא הכא לדידי' לקי משום דילי' נבלה מבישול קמ"ל אמנם אנן בדידן לפום מאי דקי"ל כר' יוסי דבאיסו' מוסיף אחע"א פשיטא לן דלקי במבשל חלב ומתה בחלב משום איסור מוסיף ושוב ראיתי להר"ן לקמן דקי"ו עלה דאמרינן קסבר ר"ע אחע"א שכתב וז"ל כבר כתבתי למעל' דאחע"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי"ל בעלמא אחע"א באיסור מוסיף נקטינן כר"ע ואף ע"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר"ע אלא כת"ק כדאמרינן לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ולפרוקא בתרא דאמרי' הא דידיה הא דרבי' אפשר דלדידיה אחע"א אית ליה וחלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע"ש הרי שכתב הרב בפשיטות דלדידן דקי"ל דאחע"א באיסור מוסיף חלב ומתה מחייב בב"ח מסברא משום דאיסור מוסיף הוא וא"כ עכ"ל דההיא דר' אמי ור' אסי לדעת ר"ש דאית ליה אין אחע"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס"ל דאחע"א ולקי על האכילה ב' משום איסור מוסיף כדאמרן:
וע"פ האמור ממילא נדחה היא ראיית הרב מש"ל בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ח ד"ה והנה אף שלכאורה כו' שהביא ראיה לדעת רבינו דס"ל דאינו חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב וכתב הוא ז"ל שיש להכריח סברתו מההיא דפ' כל הבשר דקי"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם בסוגיא דלכ"ע אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא"כ אמאי לא חייל איסור בב"ח על איסור חלב ולסברת ר' ניחא דע"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה כו' אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אך לסברת החולקים על רבינו וס"ל דבכל איסורי הנאה לוקים על ההנאה וכ"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל שבישל בחלב שתים משום איסור מוסי' וצ"ע את"ד יע"ש ואין ספק שאילו הרב היה רואה דברי הר"ן שכתבנו לא הוה מתמה בזה שהרי מבואר כתב דלדידן דקי"ל דאחע"א באיסור מוסיף המבשל חלב בחלב לוקה ב' משום איסור מוסי' ור' אמי ור' אסי ודאי דלמאן דלית ליה אחע"א באיסור מוסי' קמיירו וכדאמרן וא"נ אפשר דאינהו נמי הכי ס"ל ואנן לא קי"ל כוותייהו ועיין בספר דברי אמת בקונט' דכ"ד ע"א וע"ב ולבר מן דין לפי מ"ש התוס' דמשמע להו דאיסור בשר בחלב לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא אין מקום לתמיהת הרב ז"ל לשיטת הסוברים דלוקים על ההנאה מהך מימרא דרבי אמי ור' אסי דאיכא למימר דכל דליכא איסור כולל משום איסור חמור לא אמרינן אחע"א וכדאמרינן בפרק גה"נ דק"א ע"א ואפי' באיסור כולל לא חייל קל על חמור כמ"ש וכ"כ התוס' ביבמות דל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"י כו' יע"ש ולכן בההיא דכריתות די"ג גבי אכל חלב מן המוקד' קאמר הש"ס דמשו"ה חל איסור מוקדשים על חלב מגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו' כלומר דאיכא תרתי באיסור הקדש שהוא כולל שחל ההקדש אף על הבשר וגם איסור' איסור חמור דאסיר בהנאה משא"כ באיסור בשר בחלב על חלב דליכא אלא איסור חמור דהשתא נאסר בהנאה אבל ליכא איסו' כולל כההיא דהקדש דנאסר שאר הבשר כשהקדי' דאע"ג דהשתא שבישלו בחלב נאסר אף בחלב הא לא איריי' דמה שנאסר בחלב אינו אלא משום טעם החלב שנתן בחלב דהו"ל כאוכל החלב עצמו וכיון שחל עליו מעיקרא איסור חלב כי נתבשל בחלב ונתן טעם בחלב אסור החלב משום איסורא דחלב למאי דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא ואם לא נתן טעם בחלב משרא שרי החלב וליכא אף משום איסור בשר בחלב כנודע והשתא כיון דליכא איסור כולל אע"ג דאיכא איסור חמור ס"ל לר' אמי ור' אסי דאין אחע"א ודוק ועיין להרדב"ז בחדשות ח"ב בתשו' השייכות ללשונות הרמב"ם סי' רמ"ה שלפי דבריו יתיישב קו' הרב ז"ל יע"ש ועיין עוד שם במה שהוקשה לו בדברי הרמב"ם שבפירוש המשנה לכריתות ועיין להרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג דקכ"ז ע"ב ועיין בס' לחם יאודה בפ"ח מה' מ"א יע"ש:
ודע דמ"ש לעיל בשם הר"ן והתו' דההיא מימרא דשמואל דקאמ' מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה לא מיירי אלא כשנטמאת התרומה תחלה אבל אם נטמא הכהן תחלה וחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע מיניה ושאין זה תלוי בענין אחע"א יע"ש מדברי הרמב"ם רפ"ז מה' תרומות לא משמע הכי שהרי סתם וכתב וז"ל כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טהורה בין טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן כו' וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע"פ שהוא בלאו לוקה שהרי אינה קדש עכ"ל ומדלא עלה לחלק בין נטמאת התרומה תחי' לנטמא הכהן תחילה משמע דבכל ענין לא חל עליו חיוב מיתה ואינו לוקה וא"כ יש לתמוה מה יענ' ר' לאותה סוגי' דחולין דקי"ג דפריך הש"ס דשמואל אדשמואל מההיא דמבשל חלב עם חלב לההיא דתרומה כשנטמאת ולפי דעתו דההיא דתרומה שנטמאת מיירי אפי' בנטמא הכהן תחילה מאי קושייא הא ע"כ לומר דהתם גזרת הכתוב הוא דאי משו' טעמא דאין אחע"א הוא בנטמא הכהן תחילה דחל עליו חיוב מיתה מעיקרא מאי איכא למימר הא אפי' למ"ד אין אחע"א כל כה"ג דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע כדמוכחא סוגייא דפרק ג"ה דק"א וכמו שהכריחו התוס' והר"ן ז"ל וה"נ מוכח ביבמות פ' ד' אחין דל"ב גבי הא דתניא התם כיצד אמר ר"י חמותו ונעשית אשת איש נידון בזיקה הראשונה וכמבואר שם בדברי רש"י ד"ה אמר ר' אבהו מודה ר"י באיסור מוסי' כו' ובד"ה ואית דגרסי הכא כו' יע"ש ואולי יאמר רבינו דודאי המקשן דפריך משמואל אדשמואל ומשמע ליה דההיא דתרומה שנטמא משום טעמא דאין אחע"א הוא דפטר ליה ממיתה עכ"ל דמשמע ליה דבנטמאת התרומה תחילה מיירי אבל אם נטמא הכהן תחילה ודאי דמחייב מיהו לפום מאי דתריץ ואבע"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע"א ושאני תרומה דגלי קרא השתא איכא למימר דאפילו בנטמא הכהן תחילה מיירי וגזרת הכתוב היא דכל שנטמאת התרומה אפי' נטמא הוא תחילה דלא לחייב מיתה ודוחק:
תו ק"ל בדברי הרמב"ם הללו שנראין דבריו סותרין זל"ז דמעיקרא כתב דכהן טמא אסור לאכול תרומה ואפילו טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן בקדשים לא יאכל משמע דבכלל בקדשים לא יאכל נכלל אף תרומה טמאה שנקרא קדש ואם כן איך כתב אח"ך דטמ' שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קדש תו ק"ל טובא במה שתלה רבינו חיוב המלקות בחיוב המיתה דתרומה אינו לוקה עליה מפני שאינו חייב מיתה עליה ולפי דעתו דעובר עליה בלאו דבקדשים לא יאכל למה לא ילקה עליה כעובר על שאר לאוין דעלמא דמחייב מלקו' אע"ג דליכא חיוב מיתה בידי שמים וכעת צל"ע והיותר תימה אצלי מ"ש שם מרן כ"מ ז"ל וז"ל ומ"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אעפ"י שהוא בלאו אינו לוקה בס"פ הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנ' ומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא עכ"ל דמשמע מדבריו ז"ל דליכא אלא איסורא בעלמא ואלו רבינו כתב שעובר בלאו ואם כונת מרן ז"ל לומר דליכא אלא איסור לאו בעלמא אבל מלקא לא לקי מהיכא משמע ליה למרן כן דשפיר איכא למימר דמיתה ליכא אבל לאו איכא ולקי עליה ככל שאר לאוין דעלמא דליכא בהו מיתה ולקי עלייהו וצ"ע וכ"ת אם איתא דמיתה הוא דליכ' אבל מלקות איכא היכי בעי הש"ס למימ' דשמואל דדריש הך דרשא לית ליה אחע"א והא כיון דלא ממעטי' מקרא אלא מיתה דוקא אכתי שפי' חל אע"א לענין מלקו' ומאי פריך משמו' אדשמו' אלא ודאי משמ' דאף מלקו' נמי ממעטי' מיני' ולהכי פריך שפי' משמואל אדשמו' אכתי לא ידעתי מנ"ל לרבי' לו' דעוב' בלאו אלא דלא לקי עליו דאימא דאף איסור לאו נמי לא חייל עליה כלל דאי הוה חייל עליה איסור לאו מילקא נמי הוה לקי שוב ראיתי להלח"מ בפי"ט מה' סנהדרין ה"ב שכתב וז"ל וגם מ"ש רבינו בה' תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא אינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חלול אבל מלקות מיהא איכא עכ"ל ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בדברי רבינו דמאחר דכתב דעובר בלאו למה לא ילקה עליו ועיין להרפ"ח בי"ד סי' ס"ב סק"ב:
עוד ראיתי להלח"מ שהוקשה לו במ"ש שם רבינו ובפ"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה דחייב מיתה בידי שמים ובפ' הנשרפין דפ"ג ע"ב מפיק ליה מדסמך קרא דוכל זר לא יאכל קדש לקרא דומתו בו כי יחללוהו והשתא לדעת רבינו ק' כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה ס"ל דהיכא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה מאין יצא לו בזר שאכל תרומה טמאה כיון דלא ילפינן אלא מכהן דיו לבוא מ"ה להיות כנדון וכתב ואפשר לומר בדוחק דסברת רבינו דכי אמרי' פרט לזו שמחוללת ועומדת הוא דוקא לגבי כהן דכיון שהוא מותר בתרומה אע"ג דהוא טמא כיון דהיא טמאה אוקי טומאה בהדי טומאה ואינה קדש דהוא מותר בה כשהיא טהורה אבל בזר שלעו' אסור בתרומה אפי' היא טהורה א"כ כשהיא טמאה והוא טמא היא קדש לגביה אבל אין זה מספיק דמ"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין לענוש מיתה כיון דאין לו ראיה ברורה עכ"ל ולע"ד הדבר ברור דרבי' הוציא דבר זה מלשון הברייתא דפ' הנשרפין דקתני ואלו שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה כי היכי דקתני כהן טמא שאכל תרומה טהורה הו"ל למתני נמי זר שאכל תרומה טהורה כי היכי דתני גבי כהן ומדתני תרומה סתמא גבי זר וגבי כהן תני טהורה משמע דגבי זר מחייב אף בתרומה טמאה ומה שעלה לחלק הרב בין כהן לזר גם הרדב"ז בביאורו לה' תרומות פ"ו חילק כן יע"ש ומיהו למ"ש לעיל בשם התוס' והר"ן דגבי תרומה שנטמאה לא מפטר ממיתה אלא כשנטמאת התרומה תחי' ואח"ך נטמא הכהן אבל אם נטמא הכהן תחילה כיון דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע אין צורך למה שנדחקו הרלח"מ והרדב"ז דגבי זר מעיקרא חל עליה חיוב מיתה כשהיתה התרומ' טהורה וכי נטמאת התרומה אח"ך תו לא מפטר ממיתה ומשו"ה לא חלקו בברייתא גבי זר בין תרומ' טמאה לטהורה ודוק וא"ת גבי כהן נמי אמאי לא תני בברייתא תרומה סתם כיון דכשנטמא הכהן תחילה אפילו נטמאת התרומה חייב מיתה לפי מ"ש התוס' והר"ן הא לא קשייא דברייתא מלתא פסיקתא נקט ואי הוה תני תרומה טמאה הוה צריך למתני דוקא כשנטמא הכהן ואפ' נמי לפ' דתרומה טהורה דקתני היינו שהיתה טהו' כשנטמא הכהן אע"ג דהשתא בשע' אכילתה היא טמאה מסתמא הכי הוא דכיון שהוא טמא הרי בשעת אכילתו כיון שנגע בתרומ' טמאה טימאהו כמו שהשיבו לו חכמים לר"י הגלילי גבי טמא שאכל את הקדש וע' בדברי התוס' בחולין דק"א ד"ה בנטמאה ובפ' הנשרפין דפ"ג יע"ש:
ואת זה ראיתי להרב לשון ערומים בלשונו' הרמב"ם דף יו"ד ע"א הביא דברי הרמב"ם ומרן הללו וכתב על זה וז"ל ומיהו הא ק"ל בדברי מרן ז"ל דאמאי הוצרך ללמוד הדין דכהן טמא שאכל תרומה טמא' מההיא דפ' הנשרפין דמשמע מיתה הוא דליכא הא איסור' איכא והרי תלמוד ערוך הוא בידינו פרק הערל דע"ג דקאמר ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ"ל אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ"כ רש"י בפ' כל הבשר דקי"ג ולא על מרן ז"ל תלונותי כי אם על ר' הרמב"ם שכתב אעפ"י שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש ול"ל הך טעמא ת"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה כדקאמר תלמודא ועיין כו' עכ"ל ולע"ד אחרי המחילה הראויה לא מצאתי מקום לדבריו דההיא דפרק הערל בטהור שאכל תרומה טמאה קמיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו ז"ל בטמא שאכל תרומה קמיירי דאלו אכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדאיתא בפ' הנשרפין וכשאכל תרומה טמאה לדע' רבינו חיוב מיתה ליכא ומה"ט אינו לוקה אבל איסור לאו איכא וכמ"ש רבינו אעפ"י שהוא עובר בלאו ולזה הוצרך רבינו ליתן טעם למה לא יתחייב מיתה כיון שאכל תרומה בטומאת הגוף אעפ"י שהיא טמאה וכתב מפני שאינה קדש והיינו מיעוטא דומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדדריש שמואל ומה"ט אינו לוקה ומרן ז"ל ג"כ לא הביא ההיא דפ' הערל מה"ט דהתם בטהור שאכל תרומה טמאה מיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו מיירי בטמא שאכל תרומה טמאה וכתב דאיכא איסור לאו ולזה הוצרך להביא ההיא דפרק הנשרפין דמשמע מינה דמיתה הוא דליכא אבל איסור לאו מיהא איכא וזה ברור ומבואר בכונת רבינו הרמב"ם ודבריו ז"ל צל"ע ואולם אי קשיא בדברי רבינו ומרן לא קשיא אלא מאי דאקשינן אנן יד עניי מהיכא משמע להו מהגמ' דלא לקי וכמו שהוקשה לו להרב לח"מ בה' סנהדר' כדכתיבנא לעיל:
וראיתי להרב פר"ח בביאורו לה' תרומות שכתב ע"ד רבינו שכתב דטמא שאכל תרומה טמאה שהוא בלאו וז"ל ותימא על רש"י שכתב בפ' האשה רבה ד"צ ע"א ובפ' הנזיקין דנ"ד ע"א כהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ונ"ל דטעמו משום דבפ' השוחט והמעלה הויא פלוגתא דר' יוסי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא ומשמע ליה להרב ז"ל דכי היכי דרבנן מחייבי בקדש טמא ה"ה דמחייבי בתרומה טמאה והך מימרא דס"פ הנשרפין אתיא כר"י הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכ"נ מלשון דיבמות יע"ש ואין כן דעת התוס' אלא דרבנן לא ילפי קדש מתרומה ור"י הגלילי דורש וזה דעת רבינו דהכא גבי תרומה פסק לפטור ובפ' י"ח מה' פסולי המוקדשין הל' יו"ד גבי קדש טמא פסק לחיובא אלמא דמפליג בינייהו עכ"ל והנה מה שהוק' לו ז"ל בדברי רש"י גם הרב בני יעקב ז"ל בהגהותיו על הרמב"ם ז"ל הוקשה לו ג"כ קושיא זו בדברי רש"י ז"ל והניחה בצ"ע ועיין בס' דברי אמת בקונטריסיו דמ"ה ע"ג ובס' אור יקרות בחי' לגיטין דנ"ד יע"ש ובס' לשון ערומים בלשונות הרמב"ם ז"ל עמד בזה ויישב דברי רש"י ז"ל ע"פ מאי דמשני הש"ס לקמן דקי"ג ע"ב למאי דפריך בהך מימרא דשמואל אאידך מימרא דקאמר שמואל לרבות את החלב ואת המתה ומשני הא דידיה הא דרביה דלפום הך שינוייא למאן דאית ליה אחע"א באיסור כולל אפי' נטמאת התרומה כל שנטמא הכהן חייב מיתה ולא דרשינן פרט לזו שמחוללת ועומדת והשתא רש"י ז"ל תפס עיקר הך שינוייא ומש"ה בההיא דיבמות ופ' הנזקין דקאי אליבא דר"מ דלית ליה בעלמא אחע"א באיסור כולל דייק שפיר לפרש דלדידיה אפי' בתרומה טמאה איכא חיוב מיתה את"ד יע"ש ואין ספק כי זו היתה כונת הרפ"ח אלא שדבריו סתומי' קצת וכונתו מבוארת לזה דודאי לפום ההוא שינוייא דמשני הש"ס הא דידיה הא דרביה א"כ רבנן דפליגי אר' יוסי בטמא שאכל קדש טמא וס"ל דאחע"א באיסור כולל כדמפרש רבה התם בפרק השוחט והמעלה דף ק"ז ובפרק כל הבשר דק"א עכ"ל דגבי תרומה נמי הכי ס"ל ורש"י תפס עיקר הך שינוייא אבל התוס' ז"ל תפסו עיקר אידך שינוייא דמשני תלמודא התם ואבע"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע"א ושאני תרומה דגלי קרא כמו שנר' מדבריהם שם בחולין דק"א ע"א ד"ה בנטמא הגוף ובפ' הנשרפין דפ"ג ע"ב ד"ה פרט לזו שכתבו וז"ל ומאן דאית ליה אחע"א יאמר דשאני תרומה דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר עכ"ל ומדלא כתבו דמאן דאית ליה אחע"א פליג אההיא דתרומה וכשינוייא דמשני הש"ס הא דידיה הא דרביה מבואר שדעתם לתפוס עיקר כאידך שינוייא וזהו שכתב הרפ"ח ז"ל ואין כן דעת התוס' וברור:
והרב חזון נחום בפי"א ממס' פרה משנה ג' יישב ג"כ דברי רש"י ע"פ דרך זה והכריח עוד דהך שינוייא בתרא דמשני הש"ס הא דידיה הא דרבי' עיקר דהא סתם מתני' דהתם ס"ל דאפי' בתרומה טמאה חייב מיתה ובודאי דלא פליג שמואל אסתם מתני' אלא דהך שינוייא דהא דידיה הא דרביה עיקר ורביה דשמואל תנא הוא ופליג אמתני' כמ"ש שם הרב תיו"ט וכ"נ מדברי הר"ש שם את"ד יע"ש ולפי דבריו כי משני תלמודא מעיקרא בעלמא אית ליה לשמואל אחע"א ושאני תרומה דגלי קרא לא משני הכי אלא לומר דלא ק' משמואל אדשמואל אבל קושטא ודאי לא קאי הכי כדמוכח' ההיא סתם משנה דמס' פרה ולפי שיטת התוס' והרמב"ם דתפסו עיקר כשינוייא דמשני הש"ס שאני תרומה דגלי קרא יש לנו לדעת מה יענו שפתי דעת לסתמא דמס' פרה ועיין להרב ארעא דרבנן במ"ב סי' רל"ג מה שתירץ עוד לדברי רש"י דמיירי בתרומה טמאה דרבנן יע"ש:
וראיתי למרן כ"מ בספ"ד מה' פרה אדומה שהוק' לו כן ותירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל וז"ל ונר' שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא והיינו כשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמ' בנגיעה זו דהוייא נגיעה במי חטאת שלא לצורך ונטמא טומא' שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור ובין טמאה חייב דקתני ה"ק לא מבעייא דאטהורה כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפי' טהורה נטמאו דלגבי מי חטאת הוייא טמא ואותו שאכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהי' טהורה וא"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא ל"ק ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כ"ש שאפי' שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עכ"ל, מבואר יוצא מדבריו שהדבילה של תרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטאת המים נטמאו אבל התרומה טהורה היא כמו שהיתה מעיקרא ובהכי ניחא ליה דחייב מיתה דקתני מתני' היינו דוקא כשאכל הדבילה הטהורה שנפלה לתוך מי חטאת לא נטמאת התרומה אלא המים ואין המים חוזרים ומטמאים את הדבילה מפני שאין טומאה זו מדאוריית' כי אם טומאת מעלה מדרבנן בעלמא:
ואני בעוניי את חטאי אני מזכיר כי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דכיון שהמי חטאת הם אב מאבות הטומאה כמ"ש רבינו שם ברפט"ו והנוגע בהם שלא לצורך הזאה נטמא א"כ כי נפלה דבילה של תרומה בתוך מי חטאת ונגע במים איך הפה יכולה לדבר שתהיה הדבילה טהורה דכי היכי דאב הטומאה מטמא אדם וכלים בנגעים אין ספק דמטמא אוכלים ומשקים שהם עלולים יותר לקבל טומאה מולד הטומאה מה שא"כ אדם וכלים דאינן מקבלים טומאה מולד הטומאה כדאיתא בריש פ"ק דבב"ק וכמ"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ד"ג ע"א ד"ה וכמו כן יע"ש ותו דרבינו הר"ם במז"ל קיהיב טעמא למה האוכלה חייב מיתה וכתב מפני שאכל תרומה טמא' וכונתו מבוארת שכיון למ"ש בפירוש המשנה בפרק י"א דמסכת פרה מ"ג וז"ל ואפי' היתה התרומה הטהורה ומי שיאכלנה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נידה כפי מה שנתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב מיתה כמו שביארנו בט' מסנהדרין עכ"ל ואם כדברי הרב ז"ל שהתרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטא' לא נטמאו אלא המים אבל התרומה עצמה טהורה היא כדמעיקרא היאך האוכלה יהיה טמא ולולי דברים אלו שכתב וא"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו כו' הא ל"ק ההוא מעלה בעלמא כו' היינו יכולים לידחק בכוונת דבריו הראשוני' ז"ל שהוא רצה לפרש לדעת רבינו ז"ל דמ"ש והאוכלה חייב מיתה שאין חיוב המיתה בשביל אכילת הדבילה בעצמה אלא ה"ק והאוכ' לדבילה של תרומה טהורה שנגעה במים נטמא בעת האכיל' טומאה שחייב מיתה בטומאה זו והכוונה דבעת אכילת דבילה זו אפשר שלא נגע זה האוכל במי חטאת שעל הדבילה בידו או בלשונו ונטמא גופו מפני נגיעתו במי חטאת ואם אוכל אח"ך תרומה טהורה חייב מיתה באותה אכילה, אמנם דבריו אלו מוכיחים דס"ל דחיוב המיתה הוא בשביל אכילת הדבילה של תרומה טהורה בעצמה וע"ז הוקשה לו שהרי אחר שנטמאו המים חזרה הדביל' ונטמאת ואין כאן חיוב מיתה והוצרך לתרץ דאין טומאה זו אלא מדרבנן דכיון שהדבילה היא טהורה לא נטמאו המים אלא משום מעלה סוף דבר דברי מרן שכתב בשם הר"י קורקוס נפלאו ממני:
ולולי דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שבפירוש המשנה ובחבורו שנראה מדבריו שהוא מפרש מה ששנינו והאוכלה חייב מיתה דהיינו טעמא מפני שאכל תרומה בטומאת הגוף אף עפ"י שהתרומה טמאה היינו יכולים לומר דמתני' אתא לאשמועינן דזר שאכל תרומה אעפ"י שהיא טמאה חייב מיתה כמ"ש רבינו בפ"ו מהלכות תרומו' וקמ"ל דגבי זר לא דרשינן פרט לזו שמחולל' ועומדת כמ"ש לעיל בשם הרדב"ז והלח"מ והיינו דקתני והאוכלה חייב מיתה כלומר ולא מפני שהיא טמא' נפטר זה האוכלה מחיוב המיתה שנתחייב באכילת תרומה אמנם לפי דברי רבינו לא יתכן פירוש זה, ומ"מ אנן בדידן מצי' לפרש כן לדעת התוס' שכתבנו לעיל דקיימי בשיטת הרמב"ם דתפסו עיקר ההיא שינוייא דמשני הש"ס בחולין דף קי"ג דאפי' למ"ד אחע"א שאני תרומה דגלי קרא דא"כ קשיא דהך מתני' אמאן תרמייה אמנם עפ"י האמור הנה נכון ולבר מן דין לדידהו ז"ל אפשר לפרש דהכי קתני והאוכלה בטומאת הגוף חייב מיתה אעפ"י שהתרומה טמאה חייב מיתה ומיירי בשנטמא גופו מעיקרא קודם שנטמא' הדבילה דכל כה"ג לדעת התוס' לכ"ע חייב מיתה והיא היא אתא לאשמועינן מתני' דלא תימה כיון שנטמאת התרומ' פקע מיניה חיוב מיתה קמ"ל ועדיין כל זה אינו נח לי וצ"ע לשיטת התוס' ורבינו הך מתני':
ודרך אגב ראיתי להרב מ"ל ברפ"ז מה' תרומות עלה ונסתפק באוכל תרומה טמאה בטומאה דרבנן אי אמעיטא מקרא דומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת והביא דברי מהר"י קורקוס ז"ל הללו שכתב שאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב המיתה מן התורה וכתב ולא ידעתי אם הרב ז"ל ס"ל דשאני טומאת מעילה משאר טומאות דרבנן או דילמא ס"ל דשום טומאה דרבנן אינו פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צ"ת עכ"ל, וכעת הגיע לידי ביאור מהר"י קורקוס מכ"י על ספר טהרה ומצאתי לו בפט"ו מה' פרה אדומה ה"ב וה"ג שגילה דעתו בהדיא דל"ש טומאת מעילה או שאר טומאות דרבנן לא מפקע חיובא דאורייתא יע"ש ואין להביא ראיה ממ"ש רבינו בפי"ח מה' פסולי המוקדשים הט"ו היה טמא בטומאו' של דבריהם אינו לוקה אם אכל קדש וכ"ש שאינו חייב כרת יע"ש דודאי לחייבו מיתה משום טומאה דרבנן דמדאוריי' פטור לא קמספ"ל להרב ז"ל ועיקר ספיקו של הרב ז"ל הוא היכא דבאים אנו לפוטרו מחיוב מיתה או כרת ע"י טומאה דרבנן ודוק:
הדרן למאי דאתינן עלה דאף ר"ע נמי לית ליה אחע"א באיסורין שוין וכ"ש בקל על חמור כמ"ש התוס' בפ' גיד הנשה דק"א ע"ב ד"ה ר"ע כו' ואף ר"י הגלילי אמרינן התם דאית ליה אחע"א באסור כולל ובחמור על קל אבל קל על חמור וא"נ שוין לית ליה וס"ל דאיסור טומאת בשר חמיר מאיסור הגוף משום דלית ליה טהרה במקוה ורבנן דפליגי עליה דר"י הגלילי התם וס"ל דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור ס"ל דאיסור טומאת הגו' חל עליו איסור טומאת בשר בכולל ואפשר דס"ל דטומאת הגו' שהוא בכרת אע"ג דאית ליה טהרה במקוה חמיר טפי מאיסור טומאת בשר ומשום הכי ס"ל דאחע"א בכולל:
וראיתי בסוגייא זו לרש"י ז"ל דברים תמוהים לע"ד שכתב שם בדק"א ע"ב ד"ה ור"י הגלילי לית ליה כולל ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר כו' הילכך תנא דלעיל ר"י הגלילי היא כו' וההיא דלעיל איכא לאוקומא אליביה כו' ואע"ג דלר"ש נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל כו' אפי"ה אליביה לא מצינו לאוקומיה דהא אף באיסור חמור כו' עכ"ל ולא ידעתי היאך סליק אדעתיה לאוקומיה הך ברייתא דקתני ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים כר"ש דהא לר"ש ס"ל אין בגידין בנותן טעם כדאמרינן בפסחים בפ' כ"ש דכ"ב ע"א ולמאן דאית ליה אין בגידין בנ"ט לא מחייב משו' איסור מוקדשים באוכל גיד כלל וכדמוכחא סוגיי' דר"פ גיד הנשה דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסו' גיד איכ' איסור מוקדשי' ליכא יע"ש וה"נ אמרי' בסוגיין דק"א עלה דקתני האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר"ש פוטר אי אין בגידין בנ"ט לחייב משום גיד ואמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ"ט ושאני התם כו' דשמעינן מינה דלר"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט ולא מחייב בגיד אלא משום איסור גיד לבד אבל משום שאר איסורין לא מחייב וכיון שכן הכא דקתני דמודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה שחייב שתים משום איסור גיד ומשום איסור מוקדשין היאך אפשר לאוקומי לה כר"ש וכעין זה ראיתי למרן הכ"מ פ"ח מה' מ"א ה"ו שהקשה בדברי הרמב"ם ז"ל בשם הרשב"א זלה"ה דאיהו ז"ל פסיק ותני דאין בגידין בנ"ט ואיך פסק דהאוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים והניחה בתימה יע"ש ולא ידעתי למה לא הוקשה לו ג"כ מאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה שפסק ג"כ דחייב שתים ולמ"ד אין בגידין בנ"ט לא מחייב משום איסור נבלה וטריפה כלל כי היכי דלא מחייב באיסור מוקדשי' וכמבואר מדברי התוס' בחולין בפ' גיד הנשה ד"ה איסור גיד יע"ש:
תו ק"ל בדברי רש"י ז"ל דהיאך אפשר למימר דחכמים דר"מ דאית להו איסור כולל באיסור חמו