שורש איסור סחורה באיסורי הנאה
כל
מקום שנאמר בתורה לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ע"כ. הכי איתא בפסחים בפ' כ"ש מימרא דר' אבהו דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו' ור' מאיר או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וקשיא לי דאמאי לא קאמר להקדים נתינה דגר למכירה דגר וכגון שאם הנותן יש לו כדי מחייתו מצוה ליתנו לו במתנה ואם אין לו מוכרו לאחר ולא הוה משני מידי ר"י ונ"ל דלא הוה צריך רבוייא דאו להא דבלא"ה כיון דהקדי' קרא נתינה למכירה ודאי דלהקדי' נתינה למכיר' דגר הוא דאתא אבל אכתי לא ידעי' קדימה דנתינה בגר למכירה דגוי לכך הוצרך לרבוייא דאו וק"ל:
ודע דמדברי רבינו בפרקין נר' דאיסור סחורה הוי מדאורייתא שכתב כן חוץ מן חלב דכתיב יעשה לכל מלאכה משמע בהדיא דאיסור סחורה בשאר איסורין כגון נבלה כו' אסור מדאורייתא ולפי דבריו אלו קשה דמאי פשיט ר' אבהו מהא דנבלה לשאר איסורין דא' איסור אכילה כו' דשפיר איכא למימר דלא אסיר אלא באכילה אבל בהנאה מותר וקרא אצטריך להתיר סחורה דלא הוה במשמע אלא הנאה דוקא וכמ"ש רבי' דאף דנבלה מותר בהנאה בסחורה אסיר והוצרך לומר תתננה כמו שכתבו התוספות כך הקשה מורי הר"ב מחנה יאודה ז"ל וסבור הייתי לומר דמש"ה לא מצי לאוקמי קרא להתר סחורה דהא רבי אבהו ס"ל דכשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וא"כ אי קרא אתי אף להתר סחורה א"כ ממילא הותר חלב וגיד דבכלל נבלה קאי וא"כ קרא דחלב נבלה יעשה וכו' למאי אתא אלא ודאי דקרא דנבלה לא אתא אלא להתר הנאה וקרא דחלב וכו' אתא להתר סחורה אבל זה אינו דהא לפום מאי דלא אסיק אדעתיה דרבי אבהו ס"ל דחלבה וגידה הותרה ומש"ה הקשה לשאול מהא דתנן שולח אדם וכו' אמאי לא תקשי ליה הא ותו דר"מ דס"ל דחלבה וגידה הותרה דריש קרא דחלב וכו' לטומאה וטהרה כדאמרינן לקמן דכ"ג ע"ב ותו דרבינו ז"ל לא ס"ל הכי אלא דכשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וכמ"ש הרב ל"מ בפ"א מה' חמץ ומצה ה"ב יע"ש והדרא קושיין לדוכתין מיהו י"ל דומכור לא נשמע התר סחורה דסחורה הוי דבר שנושא ונותן בו דהיינו שלוקחו מישראל אחר ומכרו הוא לגוי והא ודאי פשטיה דקרא לא משמע אלא שהנבלה שיש לך בידך תמכרינו לגוי או תתנהו לגר:
אך הדבר הקשה מהא דאמרינן לקמן לימא כתנאי וכו' יעשה לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דר"י סבר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכי אתא קרא להתר הנאה הוא דאתא ור"ע סבר איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע וכי אתא קרא לטומאה וטהרה וכו' והכא בהא קמפלגי מר סבר כשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וקרא להתר הנאה ור"ע סבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וקרא לטומאה וטהרה ור"י אשכחן חלב וכו' אבע"א מייתי לה בק"ו ומה חלב שענוש כרת וכו' ור"ש דאסר דאיכא למיפרך מה לחלב שכן הותר וכו' ואי בבהמה קאמרינן ע"כ ולפי דעת רבינו ז"ל קשה דתלייה תלמודא האי מילתא בפלוגתא דתנאי דפליגי במותר בהנאה ולפי דעתו קרא אצטריך להתר סחורה דלהתר הנאה לא צריך קרא ותו דלר"ע דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה והתר סחורה לא שאני ליה בין איסור חלב לנבלה דכ"כ לית ליה קרא להתר סחורה והכי נמי לר"י דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בהאי מלתא ותו דאיך יליף ר"י לאיסור גיד להתר הנאה מחלב מק"ו ומה חלב דחייב כרת שרי בהנאה וכו' דאכתי איכא למיפרך מה לחלב שכן מותר אף בסחורה וכו' ואין לומר דהכי נמי הוה מצי למיפרך אלא דחדא מתרי קאמר דא"כ מאי קאמרי רבנן אנן בבהמה קאמרינן דבבהמה נמי אכתי איכא למיפרך וכדאמרן וצ"ע:
ודע שהטור ז"ל בי"ד סי' קי"ז כתב כדברי ר' אבהו ומוכרו לגוי וכו' ונותנו במתנה וכו' והן דברי ר"מ והוא ז"ל בסי' קנ"א פסק כר"י דאסור ליתן להם מתנת חנם וכו' וצ"ל שמ"ש כאן ונותנו במתנה וכו' איירי ביודעו ומכירו כמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין לדברי ר"י דכמוכרו לו דמי וכן כתב הרב פו"ד אלא שהרב ז"ל הביא ממרחק לחמו ממ"ש הטור בח"מ סי' רמ"ט דאסור ליתן להם במתנת חינם וכו' ולא היה צריך להביא מאותו מקום וכדאמרן והר"ב כנה"ג בהגהת הטור אות ד' כת' שהטור ז"ל פסק כר"מ והכריח הדבר יע"ש ודבריו ז"ל תמוהין דנראה דאישטמתיה מ"ש הטור בב' מקומות האמורים ודבריו צ"ע:
תו במ"ש בגמר' אלא לר"י לדברים ככתבן הוא דאתא על כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה נפ"ל מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה דע שבתנחומא והובא בילקוט איוב רס"י ל' על פסוק ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני היה איוב אומר לאליפז לא בנו של עשיו אתה אלולי היה אביך מבקש ממני שאזון אותו עם כלבים שלו הייתי פוסלו אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני ע"כ, ואין ספק דיש ט"ס וצ"ל שאזון אותו עם כלבים שלי שהרי מקרא קדריש עם כלבי צאני ועיין בדרושי הרב אש דת פ' תולדות יצחק ד"ח ע"ג שהביא הגירס' מן הכלבים שלו הייתי פוסלו ופירש הכונה ע"פ מ"ש בתרגום יונתן בפסוק והנה עשיו בא שהביא כלב למאכל אביו ולזה אמר איוב כי ממעשה זה היה פוסלו לכהונה כטבח שיצתה טריפה מתחת ידו יע"ש, ולעד"ן שכונת רז"ל הוא ע"פ מה שדרשו במכילתא והובא בילקוט פ' משפטים על פסוק לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב או לכלב כמשמעו ת"ל לא תאכלו כל נבלה וכו' והרי דברים ק"ו ומה אם נבלה שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנאה טריפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותר' בהנאה הא מה ת"ל לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב ללמדך שהכלב מכובד מן הגוי שהרי טריפ' לכלב ונבילה לגוי ללמדך שאין המקו' מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו והלא דברים ק"ו ומה אם שכר חיה לא קפח הקב"ה ק"ו שכר אדם כו' ע"כ:
ודברי המכילתא הלזו הביאה רש"י ז"ל כאן ד"ה אותו וז"ל כל איסורין שנאמר בהם לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הו"א קרא למצותיה אצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד הכלב מן הגוי שהנבילה ימכור לגוי וטריפה לכלב עכ"ל, ומלשון המכילתא דקאמר אמר הקב"ה תנו לו שכרו וכן ממ"ש רש"י שהנבילה ימכור לגוי וטריפה לכלב נראה מבואר דכונת המכילתא לומר דמי שיש לו טריפה מצוה ליתנה לכלב טפי מליתנה לגוי אפי' דרך מכירה ובנבלה לא הקפיד הכתוב בכך ולא לומר ששכרו של כלב הוא מה שהקדימו הכתוב והזכירו בפירוש גבי טריפה באומרו לכלב תשליכון אותו ולא הזכיר בפי' לגוי אלא הניחו בכלל כלב שכיבדו הכתוב טפי בזכרונו טפי מהגוי וזהו שכרו ולעולם דלענין מעשה אין לזה קדימה טפי מזה דא"כ לא יתכן לשון זה דתנו לו שכרו וכן רש"י לא היל"ל בלשון הזה ונכבד הכלב וכו' שהנבילה ימכור וכו' אלא הכי הול"ל ונכבד הכלב מהגוי במה שהזכירו גבי טריפה ולא גבי נבילה זה נראה מבואר ואם הדבר כן קשה לכאורה שלא בא דבר זה מפור' בשום פוסק שמי שיש לו טריפה שמצוה להשליכה לכלבים טפי מלמוכרה לגוים:
והנלע"ד דלכן לא הביאו הפוסקים דברי המכילת' דמשמע להו דדברי המכילת' הלזו אזלא כשיטת ר"מ דדריש בפ' כ"ש דכ"ב קרא דלגר אשר בשעריך וכו' דלאו לדברים ככתבן הוא דאתא אלא להתר הנאה הוא דאתא ומינה יליף לשאר איסורין דאסיר בהנאה ולדידיה יליף שפיר במכילתא מק"ו דטריפה שרי למוכרה לגוי מק"ו דנבלה דמטמאה במשא וא"כ מדנקט קרא גבי נבלה גוי וגבי טריפה לכלב ע"כ דנכבד הכלב מן הגוי אמנם לר"י דפליג אר"מ וס"ל דקרא דלגר אשר בשעריך או מכור לנכרי אצטריך לדברים ככתבן דלגר בנתינה ולגוי במכירה דוקא ושאר איסורין דאסורי' בהנאה לא למדנו אלא מקרא דטריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה תו ליכא למילף דנכבד הכלב מן הגוי מדנקט גוי בנבלה וכלב בטריפה דאה"נ דגבי נבלה נמי אילו אתא קרא להתר הנאה הוה נקט כלב ולא גוי כדנקט גבי טריפה אלא דהכתוב עיקרו אצטריך לומר דלגוי במכירה דוקא ולא בנתינה משום לא תחנם ותו ליכא למילף דכלב קדים טפי לגוי ומ"ש רש"י דלר"י נמי קרא דלכלב תשליכון אותו למצותיה אצטריך וכו' לא לפום קושטא דמילתא קאמר הכי אלא אלו לא הוה כתיב מילת אותו קאמר אבל השתא דכתיב אותו איכא למימר דכוליה קרא להכי הוא דאתא:
וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בי"ד סי' כ"ט הגהת הטור אות י"ד שהביא המכילתא הלזו וכתב וז"ל פי' אתה אומר וכו' כלומר לאו דוקא לכלב מפני שהיא אסורה בהנאה אלא לכלב ככלב כלומר לנכרי שהוא ככלב או אינו אלא לכלב כמשמעו ואסורה בהנאה ומייתי ק"ו דאינה אסורה בהנאה ומ"ש שאין המקום וכו' ומצאתי בתשו' כ"י אחשוב שהיא מהרשב"ץ כתב וז"ל כתבת כי סירכא אינה טריפה שאסרה תורה אלא שטרפה ארי והיא אסורה בהנאה וכו' דברים אלו שלא בהשגחה וכו' שהטריפה שטרפה ארי אינה אסורה בהנאה שהרי כתיב לכלב תשליכון אותו וה"ה לשאר הנאות ודברים האסורים בהנאה אין מאכילין אותם לכלב ואפי' של הפקר כמו שמוזכר במס' פסחים פ' כ"ש כו' ע"כ ויש לתמוה במ"ש דדברים האסורים בהנאה אין מאכילין אותה לכלב כו' דהא מבריית' דמכיל' מוכח דאי אמרי' לכלב דוקא ולא לגוי הייתה אסורה בהנאה ומ"ש בפ' כ"ש דכל איסורין שבתורה אסורים בהנאה מדכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ההיא דרשא הויא מפני שסוב' דלכלב לאו דוקא אלא ה"ה לגוי ואתא אותו לומר אותו אתה משליך לכלב כלומר לגוי כל איסורין שבתורה כו' עכ"ל מרן החביב ואין מקום לקושייתו דמהברייתא דמכילתא אין הוכחה דאי אמרי' לכלב דוקא ולא לגוי היתה אסורה בהנאה אלא דלא התיר הכתוב אלא הנאת הכלב דוקא וכיוצא אבל לא הנאת הגוי ולא מפני איסור הנאה הוא דאסר לגוי אלא משום דאסור ליהנות לגוי משום לא תחנם ולזה הביאו הק"ו מנבילה דהתיר הכתו' לגוי בין במכיר' ובין בנתינה ועיין להרב מהריד"א ז"ל בס' מחזיק ברכה מה שהק' על מרן החביב מדברי רבינו בה' מ"א ועיין בטור א"ח בה' פסח סס"י תמ"ח דמבואר דכלב שלו יש לו הנאה ולא כלב של הפקר יע"ש:
תו אמרי' בגמ' ור"מ אותו אתה משליך לכלב כו' ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא קשה דמנא ליה האי דילמא מהכא נפקא ליה ור"מ דמייתר ליה אותו מוכרח לומר דאתי למעוטי חולין שב"ע ואף דהוה מצי למעטינהו מדלא פרט לך הכתוב מ"מ כיון דלא כתיב לאו בהדייא הוכרח למעטינהו מאותו וכמ"ש רש"י ז"ל אך אמנם ר"י נימא דמאותו נפקא ליה והרב ל"מ בפ"ב מהל' שחיטה ה"ל כתב דתלמודא קים ליה דר"י לית ליה חולין שב"ע מדאורייתא וצ"ע דלקמן בעי תלמודא מאי בינייהו ומשני א"ב חולין שב"ע ואליבא דר"י דלר' אבהו אליבא דר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולר"ח חולין שב"ע אליבא דר"י הוי מדאורייתא אם כן תלייא האי מילתא בפלוגתא דאמוראי בין ר' אבהו וחזקיה ולפי דבריו הא ליתא דכ"ע מודו בה וצ"ע:
Loading...
8:15
1
Loading...