שורש טעמו וממשו
כיצד
חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין כו' טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם הרי אלו מותרין ואם נמצא בהם טעם והיה בהן ממשו של איסור הרי אלו אסורין מן התורה. הכי איתא בפ' בתרא דע"ז דס"ז אמר ר' אבהו אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו אם אכל כזית בכא"פ ובטעמו ולא ממשו אין לוקין והנה רש"י והר"ן והרשב"א פירשו דטעמו וממשו הוא כשהאיסור נתערב עם ההתר והאיסור עומד בעין שאינו נימוח וכשנימוח נקרא טעמו ולא ממשו וזהו טעם כעיקר המוזכר בתלמוד ואפי' אכל כזית בכא"פ אינו אסור ד"ת ועיין לרש"י ז"ל בפ' דם חטאת דצ"ז ע"ב ד"ה עד שיבלע וצ"ע אבל התוס' סוברים דכל שעיקר גופו של איסור מעורב עם ההתר אפי' בעין נקרא טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הוא כגון גיעולי גוים שאין בכלי' אלא הטעם שבלע וכן חלב שנימוח שאינו בעיניה כמו שהיה וכן חלב שבולע טעם בשר שהבשר נשאר כמו שהיתה אבל בשר שבלע חלב נקרא טעמו וממשו כיון שהחלב עומד בתוך הבשר כמו שהיתה ודעת רבי' היא דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מן האיסור ואפי' נימוח נקרא טעמו וממשו פחות מזה נקרא טעמו ולא ממשו כמבואר בדין זה:
ולענין אי הוי דאורייתא או דרבנן דעת רש"י ז"ל הוא דלרבא ור"י טעמו ולא ממשו מדאור' בטל ברוב חד בתרי אלא דמדרבנן אסור כל דליכא ס' לבטולי אבל בטעמו וממשו דהיינו שההתר עומד בעין שאינו נימוח כל דאיכא כזית בכא"פ אפי' שנתערב ואינו ניכר לקי כשאכל פרס מזה התערובת שאז אכל כזית איסו' עיין בחולין דצ"ח אהא דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר ובשיטת רש"י הלזו שדו ביה נרגא הרב מנחת כהן והרפ"ח בסי' תמ"ב דף ט"ז ע"א מההיא דפ' אלו עוברים דמ"ג ע"א דפריך התם דאי כזית בכא"פ אסור דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ודכוותיה ומשני תלמודא משום דלא אפשר אי בעיניה כו' משמע דאי איכא בכא"פ בכותח הוה אסור דאורייתא אע"ג דבכותח ושכר הבבלי וחומץ האדומי החמץ אינו בעין אלא נימוח וכמו שפי' שם רש"י ז"ל וכן רש"י גופיה שם בסוף הסוגי' ד"ה ור"ע קרי ליה לכותח טעם כעיקר והיינו טעמו ולא ממשו ואם איתא לשיטת רש"י דכל שהאיסור נימוח לא אסיר מדאורייתא בכזית דא"פ אלא ברובא בטיל א"כ מאי פריך אמאי פליגי רבנן בכותח דשאני כותח דהוי טעמו ולא ממשו אלא ודאי משמע דכל דאיכא כזית בכא"פ אפילו באיסור נימוח נק' טעמו ולא ממשו הפך שיטת רש"י ז"ל שכתב דברוב התר בטל מן התורה אלו תורף דברי הרבני' הנז' ואי מהא לא אירייא דההיא סוגייא דאלו עוברים כוותיה דאביי אזלא דס"ל דטעם כעיקר דאוריית' ופליג עליה דרבא התם בחולין גבי מתני' דטיפת חלב שנפל בקדירה כו' יע"ש ואיהו הוא דפריך לר"י ממתני' דמקפה ומשני ליה מאי כזית כזית בכא"פ וע"ז הדר פריך דאי כזית בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ואיהו לטעמיה אזיל דטעם כעיקר דאורייתא ואין להקשות דא"כ מאי פריך ליה לר"י דלדידיה מי ניחא הא טעם כעיקר דאורייתא היא ואמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכות' שכבר תרצו לזה התוס' בנזיר דל"ו ע"ב ד"ה וכזית בכדי א"פ כו' דהשתא ס"ל לאביי דטכע"ק אינו חייב אלא א"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כגון שהבליע כזית מיין בשני זתים פת ואכלן בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר ובעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אא"כ אוכלו בבת אחת ע"ש ועיין בדברי התוס' דפ' ג"ה דצ"ט ד"ה רבא אמר כו' אחר שהוכיחו דטעם כעיקר דאורייתא הוקשה להם דא"כ מאי פריך בפ' אלו עוברין ג' מינים מההיא דב' קופות שאני או' ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' והשתא כי נמי אמרינן לאו דאורייתא תיקשי ליה דטעם כעיקר מיהא דאורייתא ותרצו מה שתרצו יע"ש ונראה ודאי דמשו"ה לא הקשו מההיא דמקשי תלמודא מכותח ומההיא דב' קדרו' דניחא להו בדבריהם דנזיר שכתבנו אמנם בהא דב' קופו' ק"ל דאפשר דכל שאוכל ב' זתים יהיה של האיסור כזית שאינו לתבלים בעלמא האיסור המעורב בו ונמצא אוכל כזית איסור בבת אחת ואמטו להכי הוצרכו לתרץ תירוץ אחר ועיין בס' לשון למודים הלכות פסח ד"צ ע"ג שהצ"ע קו' זו:
ואמנם לשיטת רש"י הלזו הוקשה למור"י הרב הי"ו מההיא דפ' דם חטאת דצ"ו ע"ב גבי מאי דת"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה ופריך תלמודא ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והא תניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט תרומה לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט כו' רבא אמר לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין הא אפי' ביין ואפי' במוזג והשתא לפי שיטת רש"י דטעם כעיקר אינו אסור מן התורה אלא בקדשים א"כ מאי פריך מההיא ברייתא דתני תרומה בנ"ט דההיא ע"כ אינו אלא דרבנן דהא קתני נמי קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב דלאו מידי דקדשים הוא ואפילו הכי קתני שאם בשל בנ"ט ואמאי הא מדאורייתא ברובא בטיל כיון שאין האיסור בעין כמ"ש רש"י אלא ודאי מדרבנן הוא דאסיר בנ"ט וא"כ כי קתני נמי תרומה בנ"ט אינו אלא מדרבנן וכי ממעטינן תרומה מאותה הוא מדאורייתא ורבא גופיה דס"ל דטעם כעיקר בחולין דרבנן כמ"ש רש"י איהו גופיה הדר לשנויי הכא לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין ולשיטת רש"י בלא"ה נמי לא תיקשי וכדאמרן והנה בב"ח דטעם כעיקר דידיה אסיר דאורייתא כמ"ש בפ' אלו עוברין בב"ח חדוש הוא כו' אף כה"ג דקדרה נמי אסיר מדאורייתא ניחא דדומיא דבב"ח קתני נמי תרומה משמע דהוייא דאורייתא אבל מדברי הרשב"א בנימוקיו לחולין דצ"ח משמע דכה"ג שאין טעם הבשר בא אל החלב מן הבשר עצמו אלא מחמת הכלי שבלע טעם בשר דהוייא דרבנן שהרי אחר שכתב שם שיט' רש"י דטעם כעיקר דרבנן כתב וז"ל נמצא לפי פסק ההלכ' לשיטת רש"י שאם נתחבה כף חולבת בקדרה של בשר ואין לעמוד על שיעור ס' הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש ואם איתא דכה"ג נמי אסיר דאורייתא איך כתב דהוי ספקא דרבנן ולקולא הא ספיקא דאורייתא הוי וא"כ הדרא קו' לדוכתיה ודוק:
Loading...
15:2
1
Loading...