Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 2:7

אסור להלוות בלא עדים ואפי' לת"ח כו'. והנה הסמ"ע כתב בסי' ע' סק"ב וז"ל ואף דמסתמא הת"ח לא יכפור מדעתו ולית ביה משום לפני עור ואז ג"כ לא יבא לידי שיגרום קללה לעצמו מ"מ יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכחנו וישבע שאינו חייב ויגרום קללה לעצמו עכ"ל. מבואר יוצא מדבריו דבת"ח דליכא למיחש שיכפור מדעתו ליכא משום לפני עור דאיסור זה דלפני עור ליתא אלא בעושה איסור מדעתו כההיא דמושיט כוס יין לנזיר וכ"כ עוד בפרישה ודרישה וכ"כ הב"ח וזה דעת הר"ש יונה בדק"ז ע"ד יע"ש. ולא כן אנכי עמדי מסיום לשון רבינו וכ"כ מרן בש"ע שם שכתבו וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור כו' וגורם קללה לעצמו הרי שכללו לת"ח אף באיסור לפני עור והר"ש יונה ז"ל נדחק בזה כיע"ש.
כי ע"כ נלע"ד דאף בת"ח נמי אע"ג דלא יכפור מדעתו אלא מחמת טרדת למודו מ"מ כיון דבעי לאשתבועי ומשתבע לשקרא אע"ג דליביה אנסיה ולפי דעתיה קושטא משתבע מ"מ לא מיקרי אנוס אלא פושע כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ו ע"א ד"ה את לבך אנסך ובפרק השולח דל"ה ע"א ד"ה לא היו ימים מועטים דלגבי ממון לא אמרינן לביה אנסיה דמעיקרא הו"ל למידק שסופו לבא לידי ש"ש אם יאבדנה יע"ש וא"כ בת"ח נמי הו"ל למידק וליזהר ולפרוע מיד כיון שסופו לבא לידי שבועה ואם לא פרע ליה מיד ובא לידי שבועה אע"ג דליביה אנסיה פושע הוא באותה שבועה ואיכא עליה איסורא ואיכא משום לפני עור. ועיין להלח"מ כאן בפרקין דמשמע ליה נמי הכי. אלא שמה שרצה להעמיס בדברי רש"י שכתב גבי לפני עור שעולה על רוחו לכפור שכוונתו משום דמשתלי אין זה נכון דעולה על רוחו לכפור משמע ודאי דהיינו מדעתו וכמ"ש הרב בדרישה יע"ש ומה שהכריח עוד בדרישה דבת"ח ליכא משום לפ"ע דאמר ליה רבינא לרב אשי כ"ש מר דטריד בגרסיה וגורם קללה לעצמו ולא קאמר דאיכא נמי משום לפני עיור. אפש' דמשו' כבודו של רב אשי לא קאמר הכי אלא תלה הדב' בעצמו ורב אשי דקאמר מעיקרא ואפילו אנא לא אסיק אדעתיה דע"י טרדת תלמודו משתלי. וא"נ אפש' דהוה ידע ורוצה לראות אם היה כן דעת רבינא בהאי מילתא ובהכי יתיישב קצת מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך עובדא דרבינא ור"א דכיון שהביאו מימרא דרבינ' דרב דאיכא משום לפני עור דסתמא נמי משמע ואפילו בת"ח אין צורך לעובדא דרב אשי ורבינא. ועיין למוהר"ש יונה דק"ז ע"ד שנדחק בזה יע"ש. ועיין להרב ראש יוסף שם הגהה ו' שכתב מעין מ"ש אנן יד עניי יע"ש.
ודע שהרב ראש יוסף שם בסימן ע' בהגהה ב' דעכשיו שנתקנה שבועת היסת יכול אדם להלוות בלא עדים ואין לחוש כלל שאם יכפור או יאמ' פרעתי חייב לישבע ובפרט לדברי הטור ומרן בסימן ע"ה ס"ד וסימן פ"ז ס"ח דאית להו דאפילו כופר בכל ואומר להד"מ דליכא דררא דממונא צריך לישבע שבועת היסת וכיון דצריך לישבע לא יכפור וגם אין לומר שגורם קללה לעצמו דכיון דצריך לישבע רמי אנפשיה ומדכר דאל"כ אין משביעין אותו דילמא שכח אלא ודאי כיון דאמרו דצריך לישבע רמי אנפשיה ויודה ודאי אם לא שהוא אמת שהוא לא קבל כלום מידו וא"כ א"צ עכשיו לדין זה שכתב הטור עכ"ל. ותמהני שהרי רבינא ורב אשי בתר תקנת ר"ן הוא ואפ"ה קאמר כ"ש דטריד מר בגירסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמו. ועיין בפרק הא"מ דמ"ג ע"ב דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ובפרק כל הנשבעין דמ"ה ע"ב ד"ה בעדים א"ץ יע"ש.
כתב מוהר"ש יונה ז"ל בדק"ח ע"ב והביא דבריו מרן החבי"ב הג"הט אות ב' שכתב דכשם שאסור להלוות בלא עדים כך אסור להפקיד בלא עדים עכ"ל. וקיצר דבריו שמוהר"ש לא כתב דאסור להפקיד בלא עדים אלא למי שאינו מוחזק בנאמנות אבל למי שהוא מוחזק בנאמנות ליכא איסורא דבפקדון ליכא למיחש שמא ישכח כמו הלואה דהתם אפי' לת"ח אסור דהתם שאני שהוציאה מידו משא"כ בפקדון דלא ניתנה להוצאה והרי הוא בידו ולא משתלי. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבפקדון אפילו למי שאינו מוחזק בנאמנות כל שאינו מוחזק לרמאי ליכא איסורא ודאי כלל דדוקא בהלואה אמרו דאסור משום לפ"ע ומשום גורם קללה לעצמו כיון דבידו הוא שלא להלוות כי אם בעדים או בשטר. אבל בפקדון אם הוא צריך להפקיד חפציו ביד אחר מפני שצריך לילך למ"ה או מפני שאין לו מקום לשמור והנפקד אינו מקבל פקדונו בעדים בשטר משום דחשיד ליה משום מחוסר אמנה היאך יתחייב זה משום לפ"ע ואיך יגרום קללה לעצמו כיון דאין בידו להפקיד בעדים או בשטר. ועיין באותה שאמרו ביבמות פ' ב"ש דק"ט ירחיק עדיו מן הפקדונות בבר מתא דניתיה כי ביתיה ובעובדא דההיא איתתא דפרק השולח דל"ה שהפקידו דינר זהב אצלה יע"ש.
ומ"ש עוד רבינו דהמלוה בשטר הוא משובח יותר כו' עיין מ"ש והן דברי מרן ב"י שעל ידי השטר נזכרים סכום ההלואה. ולפ"ז נראה דאף ע"פ העדים וקנין דינו כשטר לענין דלא מצו לטעון פרעתי לדעת רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ"ש הש"ך שם בסי' ע' סק"ד אינו משובח דלפעמים אין העדים זוכרים סכום ובאים לידי מחלוקת. אמנם מדברי הטור ז"ל לא משמע הכי שכתב והמלוה בשטר ה"ז משובח אבל בעדים יכול להלוות וזהו שנקרא מלוה ע"פ כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשיב כמלוה בשטר כדפי' לעיל והיינו מ"ש בסימן ט"ל כמ"ש מרן ב"י. משמע דבעדים וקנין כיון שדינו כשטר לענין טענת פרעתי ולטרוף ממשעבדי ה"נ לענין זה אם הלוהו בכה"ג ה"ז משובח כאילו הלוהו בשטר דאלת"ה למאי נ"מ כתב הטור כאן דברים אלו. כי ע"כ נראה דבעדים וקנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ליכא למיחש שהעדים שוכחים סכום ההלואה כיון דעליה דידהו רמיא למכתב שטרא יהבי דעתייהו על סכום ההלואה עד שיכתבו לו את השטר. מיהו אם הלוה לו בעדים וקנין ומיחה הלוה בעדים שלא יכתבו לו שטר ונתרצ' המלוה אז ודאי הוי כמלוה ע"פ בעדים בלא קנין כמ"ש במ"א. ואי ק"ל למה לא כתב מרן דהטעם דמלוה בשטר ה"ז משובח יותר היינו משום דע"י העדים אכתי יכול לטעון פרעתי משא"כ בשטר הא לק"מ דמרן ז"ל הוצרך לטעם זה לחלק בין משכון לשטר ואה"נ דלגבי עדים אין צורך לטעם זה שכתב מרן דבלא"ה ניחא כמ"ש וברור. ולפ"ז אף בכ"תי נמי אינו משובח דהא איכא למ"ד דכת"י נאמן לומר פרעתי כמ"ש הטור ומרן בסימן ס"ט ומוהרשד"ם בח"מ סי' כ"ג שכתב דמהאי טעמא קאמר ליה רבינא לר"א ליתי מר סהדי וליכתוב כתבא ולא נתפייס בעדים ולא אפי' בכ"י משום דאף בכת"י איכא למיחש דילמא ישכח ויכפור יע"ש.
ולפי דבריו תיקשי לשיטת הראשונים דסברי מימר דבכת"י אינו נאמן לומר פרעתי אמאי לא נתפייס מרן בכת"י וכבר עמד ע"ז הריטב"א הובאו דבריו בש"מ שם בס"פ אז"ן הביא דבריו גם כן מהר"ש יונה דק"ח ע"א וז"ל ניתי מר סהדי וא"ת ול"ל שטרא לכתוב ליה בכתב יד ויש למדין מכאן שאם הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו נאמן לומר פרעתי כדברי הגאונים והרמב"ם אף זה אסור דילמא משתלי ואמר פרעתי ואין זה ראיה דילמא לא הי"ל פנאי עכשיו לכתוב אלא דסהדי חזו השתא וכתבי שטרא במוצאי שבת וליומא אחרינא עכ"ל ועיין במה שגמגם ע"ד הריטב"א ז"ל הללו מהר"ש יונה יע"ש.
סוף דבר לפי דברי הריטב"א ז"ל הללו אין ראיה מההיא דרבינא ור"א ודלא כמהרשד"ם ז"ל ומ"מ דינו של מוהרשד"ם לדידן דקי"ל דאף בכת"י נאמן לומר פרעתי הוא אמת דאף בכת"י אינו משובח מהאי טעמא דאכתי איכא למיחש לשמא יטעון פרעתי וברור.