Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 2:6

שורש מוציאין מזה ונותנין לזה ראובן שהיה חייב לשמעון מאה כו' מוציאין מלוי ונותנין לשמעון. ע"כ. וכתב ה"ה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור' נתן בפ"ק דקדושין ובהרבה מקומות ופסק כר"ן וכן פסקו רוב הפוסקים עכ"ל והנה זה שכתב הרב ז"ל דזה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"ן מבואר לע"ד דכונתו ז"ל לומר דכיון דבברייתא זו קאמר הך דרשא בשם ר' נתן משמע דת"ק דר"ן פליג עליה בהך דרשא ודריש קרא לענין אחר ולא לענין מוציאין מזה ונותנין לזה כדדריש ר' נתן וכן מבואר בספרי עיין בילקוט כיע"ש ומש"ה בפ"ק דקדושין דט"ו קאמר תלמודא דת"ק דר"א ור"א פליגי בהך דרשא דר"ן וכן בכל דוכתא דמייתי הא דר"ן קאמר וכדר"ן כאילו איכא מאן דפליג עליה ובפרק האשה שנפלה דפ"ב ודילמא ר"ן היא כו' ועיין להרב מש"ל בה' עבדים פ"ג הי"ב במה שתמה שם על הלח"מ והרש"ט מדברי ה"ה ז"ל הללו ולפי האמור אין מקום לתמיהתי כיע"ש:
ודע דבעיקר דרשת דר"ן דדריש מקרא דונתן לאשר אשם לו דמוציאין מזה כו' כתב רש"י בפ"ב דכתובות די"ט ע"א ושם דפ"ב דמדלא כתיב לאשר הלוהו או לאשר נושה בו אלא לאשר אשם לו דייקינן הא דר"ן ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל למי שהקרן שלו יע"ש וראיתי לרש"י בפי' החומש פ' נשא בהך קרא דלאשר אשם לו שכתב וז"ל לאשר אשם לו למי שנתחייב לו עכ"ל:
וכתב הרא"ם פי' אם היה אותו ממון שגזל מראובן וראובן חייב לשמעון לא יתנהו לראובן אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון דהכי משמע מלישנ' דלמי שנתחייב לו דקאמ' דאי ס"ד לראובן האי למי שנתחייב לו למי שגזלו ממנו מבעי ליה כו' יע"ש וכנראה שלא ראה הרב לשון רש"י דכתובות דפ"ב שכתב דמדלא כתיב לאשר הלוהו או לאשר נושה בו כו' דייקינן הכי לר"ן כיע"ש דאם כדברי הרא"ם ז"ל אפילו אי הוה כתיב נמי לאשר נושה בו הוה שמעינן שפיר הא דר"ן מדלא כתיב לאשר גזלה ממנו כדדייק הרא"ם בלשון רש"י ז"ל ולכאורה הוה מצינן מימר דמדלא כתב רש"י למי שהקרן שלו וכתב למי שנתחייב לו משמע ליה בהדיא דאתא לפרושי קרא דלא כר"ן אלא כמאן דפליג עליה וס"ל דאין מוציאין מזה כו' אלא שראיתי לרש"י ז"ל פ' ויקרא בד"ה לאשר הוא לו יתננו שכתב למי שהממון שלו וזה מבואר דמפרש קרא כר"ן ולא כמאן דפליג עליה ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י ז"ל למי שנתחייב לו כונתו ג"כ למי שהקרן שלו ומשום שכבר גילה דעתו בס"פ ויקרא דהחיוב הוא למי שהקרן שלו לא הוצרך לבאר ולא מהטעם שכתב הרא"ם ז"ל ודוק:
וראיתי עוד להרא"ם בס"פר ויקרא עמ"ש רש"י ז"ל למי שהקרן שלו כתב וז"ל לא למי שידוע לו למי שהוא קרובו ואוהבו שהוא שלו דומיא דואיש את קדשיו לו יהיו שדרז"ל שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ויהיה טובת הנאה לבעלים עכ"ל וכונתו מבוארת שבא לפרש כונת רש"י ז"ל דלכך כתב למי שהממון שלו לשלול שלא נפרש כונת הכתוב לאשר הוא לו למי שידוע לו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו כו' ולא ידעתי מי הכריחו לזה הדוחק דטפי הו"ל להרב ז"ל לומר דהוצרך רש"י לזה לשלול שלא נפרש הכתוב כמאן דפליג עליה דר"ן וס"ל דלאשר הוא לו הוא הנגזל עצמו שגזלו ממנו ולא למי שחייב לו הנגזל דאין מוציאין מזה ונותנין לזה. ומ"מ הא ק"ל בעיקר דרשא זו דדריש ר"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה מקרא דונתן לאשר אשם לו דכתיב בפ' נשא אמאי לא יליף הך דרשא מקרא דס"פ ויקרא דכתיב לאשר הוא לו יתננו כו' ומדלא כתיב לאשר גזל לו יתננו ש"מ דלאשר הקרן שלו קאמר כמ"ש רש"י בפי' שם ואפשר דמש"ה לא מייתי ר"ן מהך קרא דאיכא למדחי כמ"ש הרא"ם דלאשר הוא לו לאשר ידוע לו קאמ' דהיינו לכהן שהוא קרובו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו אמנם בתר דגלי לן קרא דונתן לאשר אשם לו כו' ע"כ לפרש קרא דלאשר הוא לו דלאשר הקרן שלו קאמר ולהכי אייתי ר"ן קרא דונתן לאשר אשם לו שהוא המלמד העיקר ובהכי יתיישב מה שדקדקנו על דברי הרא"ם דהוצרך לומר דרש"י ז"ל בא לשלול פירוש הכתוב שלא נפרש אותו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו שאם בא לשלול שלא נפרש אותו כמאן דפליג אר"ן א"כ תקשי אר"ן גופיה אמאי לא יליף לה מהאי קרא אלא עכ"ל דר"ן לא מצי יליף מהאי קרא משום דאפשר לפרש קרא דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו וא"כ היא גופא אית לן לפרושי בכונת רש"י שבא לשלול פי' זה ודוק:
והנה ממ"ש ה"ה ז"ל וכן פסקו רוב הפוסקים ולא הזכירו שזה דעת הרי"ף בהלכות כדרכו בכל המקומות לומר וכן דעת ההלכות או ברייתא זו הובאה בהלכות וזה דעת רוב הפוסקים משמע דאין זה דעת הרי"ף לפסוק כר"ן ויש להביא ראיה לזה מדאשמיט הרי"ף ההיא דאמר רמי ב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה כו' וההיא דאמר רב נחמן יתומי' שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותם מהם דאזלא כר"ן כדאיתא בפ' כל שעה דל"א ופרק מי שהיה נשוי דצ"א ע"ב והר"ן הביאה לזה בפרק מי שהיה נשוי דתקכ"א ע"ב יע"ש וכ"כ הרשב"א בחי' למס' ב"ק ד"מ ע"ב עלה דאמרינן התם משום דאמ' ליה כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא להאיך מדר"ן וז"ל ומכאן נ"ל לפסוק כר"ן שלא כדעת הרי"ף שפסק דלא כר"ן בפ"ק דקדושין בשמעתתא דמוכר עצמו דתניא התם מוכר עצמו אין מעניקין לו ר"א אומר זה וזה מעניקין לו ואוקימנא פלוגתייהו בקראי דטעמא דת"ק דאמר אין מעניקין דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ור"א סבר ההוא לו ולא לבע"ח מר ס"ל בעלמא כר"ן אתא לו ואפקיה ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן דקי"ל בהענקה כת"ק ולית ליה כר"ן בעלמא אלמא לית הלכתא כר"ן וכבר כתבתיה שם במקומו בס"ד דהלכתא כר"ן דלאו הא בהא תליא עכ"ל:
אלא שזה מן התימא איך אפשר ליחס שיטה זו בדעת הרי"ף מאחר שהוא ז"ל בפ"ב דכתובות דתע"ד ע"א עלה דאמר ר"י אמ"ר האומר שטר אמנה הוא זה נאמן הביא אוקמתא דאביי דאמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"ן דאמר ר"ן מנין שהנושה בחבירו כו' ואי דעתו ז"ל לפסוק דלא כר"ן לא הי"ל להביא אוקמתא זו דאביי קיימא כר"ן גם בפ' השולח דתקע"ג ע"א הביא הרי"ף ההיא דת"ר אין לו קרקע ולא לערב ולדחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר"ן דתניא ר"ן אומר כו' גם בפ' האשה שנפלו דתקי"א ע"א הביא הרי"ף הא דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניחה שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירו' ואע"ג דמטלטלי לא משעבדי לכתובה השת' דתקינו רבנן למגבי כתובה ממטלטלי עבדי' הכי וכתב הר"ן ז"ל דבגמ' מסקינן דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה כלומר דס"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה כר"מ וס"ל נמי דמוציאין מזה ונותנין לזה כר"ן דהני חומרי תרוייהו צריכי קודם שנאמר דמוציאין מידו ויקח בהם קרקע כו' הילכך השתא דתקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי וקי"ל כר"ן עבדי' כי הא מתניתא זהו דעת הרי"ף עכ"ל מבוארין דבריו דאי לאו דקי"ל כר"ן לא הוה פסקי כי הך ברייתא אפילו בתר דתקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי:
ואי לאו דמסתפינא הו"א דאין מכל זה ראיה להכריח שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כר"ן דאפשר דמאי דהביא בפ"ב דכתובות אוקמתא דאביי כגון שחב לאחרים וכדר"ן כו' משמע ליה דאף לרבנן דר"ן נמי מצי אתי הך אוקמתא דאביי דאטו לדידהו נמי אין המלוה גובה חובו מבע"ח שיש ללוה שלו מהקרקעות וגם מהמטלטלין אם שעבדן לו באגב דמי עדיף חוב זה מנכסים משועבדים שהלוה טורף מהקרקעות ומהמטלט' אם שעבדן לו באגב וכמו שהקשה הריטב"א בפ' האשה שנפלו דפ"ב ע"א עלה דאמרינן ודילמא ר"ן היא כו' ותי' ז"ל דאה"נ דכל ששעבד לו ב"ח מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה שגובה אותם מב"ח מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו לו אותן מעות שחזר והלוה בו לזה אבל לר"ן בלא"ה נמי גובה ממנו בע"כ דהא איהו גופיה אשתעבד ליה מדאורייתא וכאלו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שגובה ממנו שלא בשבועה אם היה מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכ' פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו עכ"ל. מבואר יוצא מדבריו דאף לרבנן דר"ן כל ששעבד הלוה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקנה שפיר גובה המלוה חובו מבעלי חובות של הלוה כמו מן הלוה עצמו וא"כ איכא למימר שפיר דלהכי הביא הרי"ף אוקמתיה דאביי דאמר כגון שחב לאחרים וכדר"ן ז"ל כיון דאף לרבנן דר"ן נמי משכחת לה שחב לאחרים בכה"ג שכתב לו למלוה מטלטלי אג"מ דקנאי ודאקנה שאז גובה חובו מבע"ח של הלוה והשתא דקאמר שטר אמנה הוא זה חב לאחרים הוא ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח שהביא הרי"ף דת"ר אין לו קרקע ולא לערב ולבע"ח יש לו כותבין עליו פרוזבול כדר"ן משום דאף לרבנן נמי משכחת לה ההיא דפרוזבול בכה"ג ששעבד לו הלוה והערב למלוה נכסיו דקנאי ודאקנה דהשתא גובין לו ב"ד למלוה מבע"ח אף לרבנן דר"ן מדין טורף כמ"ש הריטב"א ז"ל ותלמו' דקאמר כר"ן ולא קאמר משכחת לה אף כרבנן דר"ן כבר תי' הריטב"א משום דלר"ן ניחא טפי דבלא"ה גובה ממנו בע"כ מש"ה קאמר הכי ואה"ן דאף לרבנן דר"ן אתי שפיר והשתא ניחא נמי ההיא דפ' האשה שנפלו גבי ההיא דהרי שהיה נושה באחיו מנה כו' דמשכחת לה בכה"ג וכמובן:
ומ"מ הרואה יראה שכל זה הוא דוחק גדול דכל כה"ג לא הי"ל להרי"ף לסתום אלא לפרש ומדלא פירש דבריו והביא לישנא דש"ס דקאמר כדר"ן משמע בהדיא דס"ל דקי"ל כר"ן וכמ"ש הר"ן ז"ל בהדיא בההיא דפרק האשה שנפלו דקי"א שזה דעת הרי"ף ז"ל דקי"ל כר"ן וא"כ עכ"ל דזה שכתוב בחי' הרשב"א לבב"ק שלא כדעת הרי"ט דפסק דלא כר"ן ט"ס הוא וצ"ל שלא כדעת ר"ת ז"ל וכן מבואר בדבריו בחי' לקדושין דט"ו כיע"ש. ומיהו אף שנאמר שדעת הרי"ף ז"ל כדעת רוב הפוסקים שכתב ה"ה ז"ל לפסוק כר"ן אפשר דה"ה ז"ל לא הזכיר דעת ההלכות בזה מפני שאין דעתו מבואר בהדיא והשמיט אותה מימרא דרמי ב"ח דפרק כל שעה ופרק מי שהיה נשוי ושאר המקומות שהביא ההיא דר"ן אפשר למדחי כדאמרן ודוק:
ואת זה ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בר"סי פ"ו הגב"י שכתב על דברי מרן ב"י במ"ש והרמב"ם פסק כר"ן וז"ל אמר המאסף לא מצאתי חולק לזה ומדברי הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה רבינו המחבר סי' צ"ח מחודשין א' שכתב למאן דפסק כר"ן משמע שיש פוסקים דלא כר"ן ועיין במרדכי כו' יע"ש: ויש לתמוה למה לא דקדק מדברי ה"ה שכתב בפרקין על דברי רבינו שפסק כר"ן שזה דעת רוב הפוסקים כו' דנראה דאיכא פוסקים דפסקי דלא כר"ן ובהגהת מיימון בפרקין כתב בהדיא דרבינו יהונתן פסק דאין הלכה כר"ן מדאמרינן בפ' המניח המזיק שעבודו של חבירו פטור וכן פסק ר"ת תחילה אך שוב חזר בו בס' הישר דקי"ל כר"ן עכ"ל וחזרת ר"ת ז"ל הביאו התוס' בגטין דל"ז ע"א ד"ה מדר"ן יע"ש. גם הריטב"א בחי' לקדושין דט"ו ע"א גבי מאי דאמרינן התם לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר"ן כו' סיים בסוף דבריו ורבנן אחריני ז"ל פסקו כרבנן בכלהו מתניתא ודחו דברי ר"ן כו' יע"ש ועיין עוד בתשו' הרשב"א ח"ב סימן רמ"א ובח"א סי' תתקס"א גם מדברי התוס' שם בקידושין דט"ו ע"א ד"ה ואידך שכתבו בתחילת דבריהם מכאן מדקדקים דאין הלכה כר"ן משמע דהם רבים המדקדקים כן אלא שר"ת ור"י פסקו כר"ן כמו שסיימו אחר כך וכיון שכן אין ספק דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא דפסקו דלא כר"ן:
ודע שזה שכתב ההגהות מיימון בשם רבינו יהונתן שפסק דלא כר"ן וחיליה מההיא דפרק המניח דל"ג צ"ע דבשיטת הרב שם בפרק המניח וגם במרדכי פרק המניח הובא דברי רבינו יהונתן ז"ל וז"ל זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור דקדק הר' יהונתן ז"ל מוירצבור"ק מדלא מיחייב מדר"ן שהרי החופר בקרקע חבירו בורות שיחין ומערות חייב לפרוע לבעל הקרקע הפסדו וכיון דחייב לו יתחייב לבע"ח מדר"ן דאמ' הנושה בחבירו כו' אלמא דלא מחייב מדר"ן אלא כגון ראובן שלוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי דבעידנא שנשתעבד שמעון ללוי נשתעבד לו כמו כן ראובן שהיה משועבד לשמעון באותה שעה אבל אם לוה שמעון מלוי תחילה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד ראובן ללוי והיינו טעמ' דפטור הכא והר"מ אמר דלאו דיוקא הוא דהכא מיירי בכה"ג שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים בעצמן עשו ההיזק וכה"ג המזיק שעבודו של חבירו כגון שראובן עשה שדהו אפותיקי לשמעון ואמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דומיא דשור תם דאינו משלם אלא מגופו והלך ראובן בעצמו וחפר בו בורות שיחין ומערות וכן השורף שטרותיו של חבירו לא עשה היזק אלא למלוה הרא"ש וכ"כ במרדכי וכ"כ הר"ש ז"ל וז"ל ודיוקא דר' יהונתן ז"ל ליתא דמצינן למי' דאפילו אי איירי הכא בשאחר שחטו דילמא האי תנא ס"ל כרבנן דר"ן ומה שייך הכא דר"ן דמה שחייב הלוה למלוה אחרי שעשאו אפותיקי דומיא דשור דאינו גובה אלא מגופו הרי פושע הוא ע"כ:
מבואר יוצא מזה דרבינו יהונתן ס"ל דקי"ל הלכ' כר"ן אלא מתוך סוגיא זו דפרק המניח דאף ר"ן לא אמרה אלא כשנתחייב הלוה הזה שאנו באים להוציא ממנו עכשיו למלוה שלו אחר שנתחייב מלוה שלו לראשון ולא להפך והוא הפך חילוק ההגהות אשירי בפרק ד' וה' בהגהה ראשונה כיע"ש ואולי תרי רבינו יהונתן הם ושוב ראיתי בתשו' הרב מגן גבורים סימן ה' עמד בזה וצ"ע:
ודע שבחילוקים אלו שחילקו בהג"א והמרדכי בשם רבינו יהונתן מלבד שמוהר"מ חלוק בזה כמ"ש המרדכי בפרק המניח וגם הרא"ש והר"ש כמ"ש בשיטה המקובצת שדחו דיוקו של רבינו יהונתן ז"ל גם הר' התרומות ז"ל בשער מ"ג סימן ח"י והטור ומרן בש"ע סי' פ' חלקו על זה וכן מבואר מתשו' הרא"ש כלל ס"ט סימן ג' וכ"כ רש"ל פ"ד דבב"ק סימן י"ט דלדידהו ס"ל דאין חילוק ולעולם מוציאין מזה ונותנין לזה. ומהתימה על הר"ש טייטסק ז"ל הובאו דבריו בהרש"ך ח"א סי' י"ב שכתב וז"ל ולא מצאנו שכתבו כן בהדיא זולתם מהפוסקי' המפורסמים ז"ל אדרבא מצינו בהגהת אשירי והמרדכי פרק המניח והר"י דלא מחייב מדר' נתן כו' וא"כ בנ"ד דהוי בכה"ג דמתחילה נשתעבד ונתחייב לוי לאשתו לכתובה ואחר כך נתחייבו לו ראובן ושמעון אין אשתו מוציאה מדר' נתן יע"ש:
וק"ט לכאורה למה לא הביא דברי הטור ודברי כל הפוסקים הנז' דקיימי בשיטתו דכולהו ס"ל דאין חילוק ובכל גוונא מוציאין מזה ואפילו שלוה אח"ך. ונראה דכיון דלענין הלכה ודאי דמצי המוחזק לומר קי"ל כהא"ז וסיעתיה דס"ל דכל שלוה לוי משמעון אחר שלוה שמעון מראובן אין מוציאין מלוי לתת לראובן לכך לא הביא אלא דברי הג"א והמרדכי ולומר דבנ"ד נמי אין אשתו מוציאה מדר"ן מטעם קי"ל וזה ברור:
ודע שרש"ל הקשה על דברי הא"ז שדבריו סתרי אהדדי דהא אח"כ כתב ראובן שהיה חייב מנה לשמעון ובא לוי וגזל את ראובן מפקי' ויהבינן לשמעון ע"כ והיינו כפסק מהר"מ שאין חילוק בין נתחייב קודם לנתחייב אח"כ יע"ש ואפשר לחלק דשאני גזילה דלא ניתנ' להוצאה כמלוה והיכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הילכ' מוציאין ומחייב אף שנתחייב לו לגזלן אח"כ א"נ אפשר דבגזילה משום גזילה קנסא אית לן להוציא טפי:
עוד כתב ה"ה עמ"ש רבינו לפיכך אם אין לו נכסים כו' דאית ליה לרבינו דהא דר"ן ליתא אלא בדלית ליה נכסי וכדאיתא בפ' שור שנגח ע"כ וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות וכן הוא דעת בעל התרומות ריש שער נ"א וכן הוא דעת הרשב"א בתשו' סי' אלף קכ"ב ועיין במה שהוקשה לו להלח"מ מסוגייא דפ' האש' שנפלו דפ"ב ומסוגיא דפ' השולח דל"ז ופסקן רבינו בה' אישות פכ"ב ופ"ט מה' שמיט' לענין פרוזבול ותירץ ז"ל דכיון דהטעם דאין גובין משום דכיון דזה החוב משועבד למלוה ראשון הו"ל כנכסים משועבדים במקום שיש בעל החוב וכמ"ש הר"ן א"כ ס"ס משועבד הוא מדר"ן אע"ג דאית ליה נכסי את"ד יע"ש:
והנה תירוץ זה מועיל לדעת רבינו ודעימיה דס"ל דאפי' לא הגיע זמן הפרעון של לוה ב' משועבד הוא למלוה ראשון מדר"ן אך לדעת הר"ן דס"ל דכל שלא הגיע הזמן של ב' אינו משועבד לראשון וכמ"ש שם וז"ל והא דר"ן לא סגי אלא כשיגיע זמניה פקדיה רחמנ' ללוה דליתיב למאריה קמא אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודא גבי הילכך בכתובה יכול למחול ואפ"ה עלה הוא ז"ל לחלק בין אית ליה נכסי ללית ליה א"כ לדידיה הדרא קושית הלח"מ ואין תירוצו מספיק. ויותר יש לנו לומר דההיא דפ' האשה ופ' השולח מיירי בשכבר הגיע הזמן של בע"ח לפרוע ולא רצה עדיין המלוה ליפרע ממנו דכל כה"ג אף שאינו גובה היכא דאית ליה נכסים מ"מ משועבד הוא מדר"ן כמ"ש הרב לח"מ ועיין להש"ך בסי' פ"ו סק"ה שדחה דברי הלח"מ מסוגייא דפ' כל שעה ויצא לידון בדבר חדש כמ"ש הר"ן וכל הפוסקים דהאי דינא דר"ן ליתא אלא בדלית נכסי מיירי בדאית ליה פסידא ללוה שני א"נ שאין הלוה ב' רוצה לשל' עדיין מפני שרוצ' להשתמש במעות אלו מדעת שמעון אבל אה"נ היכא דלית ליה שום פסידא ללוה שני ודאי דמוציאין אפילו אית ליה נכסי ומש"ה אמרינן בפ' האשה ופ' השולח ופ' כל שעה דמוציאין מדר"ן אפי' אית ליה נכסי כיון דהתם א"ן שום פסידא ללוה שני והרבה ראיות לזה ושוב הביא ראיה מדברי הרשב"א בפ' ד' וה' שהביא הב"י מחודש ג' שכתב ושמעינן מיהא דאלו רצה בע"ח או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנשה בראובן אעפ"י שלא תבעו בדין הרשות בידו ע"כ ואם איתא הו"ל לומר דה"ד בדלית ליה נכסי לראובן ומדלא חילק נר' דס"ל דשעבוד' אית ליה גביה אפי' אית ליה נכסי כל זמן דליכא שום פסידא גביה יע"ש : ואין מכאן ראיה דאיכא למימר דהרשב"א דומה לדינו דרבי נתן קא מיירי והוא כבר גילה דעתו במקום אחר דההיא דר' נתן בדלית ליה נכסי מיירי ומש"ה לא הוצרך לפרש ולעולם דס"ל דבאית ליה נכסי אף דליכא פסידא ללוי דאין מוציאין מדר' נתן: מיהו מדברי הרשב"א בתשו' סי' אלף קכ"ב שכתב דבפקדון מוציאין ממנו אפי' יש לו נכסים אחרים ובהלואה דוקא אין מוציאין מוכח בהדיא דס"ל דהיכא דלית ליה שום פסידא ללוה ב' מוציאין ממנו מדר"ן אפי' יש לו נכסי' אחרים:
ודע שאף הרמב"ן כן דעתו דהא דר"ן אינו אלא בדלית נכסי אחריני כמ"ש בשמו הר"ב התרומות שער נ"א ח"א ס"ד וראייתו מההיא דפ' ד"וה כיע"ש ודבריו ז"ל אישתמיט מיניה דהרב כרם שלמה ה' גביית מלוה סי' י"ז שתמה על הטור בסי' פ"ו שלא הזכיר להרמב"ן שחולק על הטור יע"ש ועיין בהג"ה פ' שור שנגח ד"וה שכתב בשם אביו דהא דר"ן מיירי אפי' אית ליה נכסי וכ"כ הרב שלטי הגבורים פרק ג"פ דמ"ה במסקנתו וכן כתב רש"ל לפ"ד דבב"ק סי' י"ט ונ"ט דכיון דהא דר"ן מקרא קאתי ושעבודא דאורייתא אית ליה גביה א"כ אין חילוק וכתב עוד ומ"מ אין ב"ד מחוייבים ליזקק לו יע"ש והש"ך הרבה להקשות עליו ועוד תמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר"ב התרומות והטור דלקמן סי' קכ"ה ס"ה שכתבו בהדיא דהיכא דלית ליה נכסי לא שייך הא דר"ן אפי' תפס ע"כ ואי מהא לא איריא דשאני התם דהמלוה אומר למשלח הפסדתני מעותי דכיון שמסרתם לו מהניא תפיסה ומ"ה כופה המשלח לשליח אבל בעלמא אה"נ דתפיסה מהנייא אפילו היכא דאית ליה נכסי ודוק:
והנה מרן ב"י כתב על דברי הר"ן ומשמע דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דבהגיע זמנו אין לו דין משועבדי' ע"כ : והן דברים תמוהין שזה היפך מ"ש הר"ן עצמו ועיין למרן החבי"ב בהגב"י אות ה' שכתב דכונת מרן לומר שלא הגיע זמן לראובן להפרע משמעון והגיע זמן שמעון להפרע מלוי את"ד יע"ש:
ושיחתו ז"ל איני מכיר דא"כ מאי האי דקאמר מרן דאם הגיע הזמן אין לו דין משועבדים דאיך תליא הא בהא דמשום שהגיע זמן ראובן להפרע משמעון אין לו דין משועבדים לגבי לוי דאי משום דכיון שהגיע זמנו של ראובן ליפרע משמעון ובאותה שעה לא הגיע של לוי ולא נשתעבד לוי שוב אין לו דין משועבדים ללוי א"כ אפילו כשלא הגיע נמי זמנו של ראובן והגיע של לוי אין לו דין משועבדים ללוי כיון דס"ס כבר הגיע זמנו של לוי לפרוע לשמעון ובאותה שעה לא נשתעבד לוי לראובן אלא לשמעון ומה טעם יש בהגעת הזמן של ראובן טפי מהגעת זמן של שמעון ללוי ובשלמא אי מאי דקאמר מרן בשלא הגיע זמנו קאי ללוי ניחא ומילתא בטעמא קאמר כמובן אך אי קאי ההגעת זמן של ראובן משמעון אין בזה טעם :
גם במ"ש עוד החבי"ב דאם הגיע זמן ב' החובות הא ודאי פשיטא דמוציאין מזה ונותנין לזה כו' ק"ט דמאי פשיטותא איכא והרי הר"ב התרומות הביא דבריו הטור סי' קכ"ה ס"ל דאף כשהגיע זמן שתי החובות כל שיש לו נכסים אין מוציאין מדר"ן והיינו משום דהמלוה יוציא המעות שיש לו בעין לצורכו ויגבה לבע"ח קרקע או יגבה לו זיבורית ויקנה במעות עידית וכמ"ש הב"ח שם סק"ה:
ולענין שכירות אי שייך דינא דר"ן הנה רבינו לא חילק בין שכירות למלוה ומשמע דס"ל דלעולם אית לן דינא דר"ן וכ"נ דעת הטור אך הר"ב התרומות בשער נ"א ח"א סי' ד' כתב בשם איכא מ"ד דלא דיינינן דינא דר"ן אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו זה כבר יע"ש: וזה דעת ה"ר נתנאל שהביאו התוס' בפ"ק דקדושין דט"ו ד"ה ואידך יע"ש ועיין להר"ב בש"מ פ' ד"וה מ"ש בשם הרב המאירי יע"ש: מיהו מדברי הר"ב התרומות בטעם זה שכתב נר' דס"ל דלאו דוקא חוב דשכירות דה"ה בחוב אחר דנזקין וחבלות ודינא דגרמי נמי אין מוציאין מדר"ן כיון שלא היה חוב זה דבר הבא מידו לידו אמנם מהטעם שכתבו התוס' בשכירות דכיון דאיכא טירחת הגוף אין מוציאין מדר"ן נר' דדוקא בשכירות הוא דלא אמרי' דינא דר"ן אבל בשאר חובות אמרינן ועיין להרב ש"ך בריש סי' פ"ו שכתב דשייך דינא דר"ן בין בהלואה בין בנזיקין בין בדינא דגרמי והנה הא דנזיקין מבואר בב"ק פ' המניח דל"ג וא"כ יש לתמוה על הר"ב התרומות וצ"ע:
ודע שהש"ך בח"א סי' י"ב והרב גד"ת ריש שער נ"א דש"א והלח"מ פ"ג מה' עבדים והמש"ל שם תמהו על דברי רבינו דכאן בה' מלוה פסק כר"ן ובפ"ג מהלכות עבדים כת"ק דר"א דמייתי הש"ס בפ"ק דקדושין דט"ו דמוכר עצמו אין מעניקין לו ולפום אוקמתיה דש"ס הוא דלא כר"ן ועיין בחי' הריטב"א בפ"ק דקדושין הביא דבריו הש"ך בסי' פ"ו שיישב קו' זו ותירוצו ז"ל הוא תמוה דאיך אפשר לומר דרבינו ס"ל דטעמא דת"ק דאמר דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא ס"ל ג"ש דש"ש והרי רבינו פסק בפ"ב מה' עבדים ה"ח דע"ע שמכרוהו ב"ד יוצא בגרעון כסף כו' והיינו מג"ש דש"ש וכן פסק עוד שם לענין הכסף והשבח דאין מחשבין אלא מנה ובש"ס ד"ך נפ"ל להכי מג"ש דש"ש וכבר עמד בזה בס' פני יהושע ותירץ בדרך דוחק דדוקא ג"ש דנמכר לישראל מנמכר לגוי אית ליה משא"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד לית ליה ג"ש יע"ש: ואין זה מספיק דהא בגמ' אמרינן מאן האי תנא דלא יליף ש"ש רבי היא דתניא אם לא יגאל באלה רבי אומר באלה הוא יגאל ואין נגאל בשש שיכול והלא דין הוא כו' ואי ס"ד יליף ש"ש אמאי קאמר ומר כו' נילף ש"ש יע"ש והשתא כפי דבריו ז"ל נימא לעולם יליף ש"ש אלא דנמכר לישראל מנמכר לגוי לא יליף וצ"ע:
והש"ך תירץ עוד דרבינו מפרש כתי' ה"ר נתנאל דמ"ש בגמ' ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן היינו בצדקה כמעשר ב' וכיוצא דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא איצטריך להו למעט בע"ח דעלמא דומיא דהענקה דבצדקה לית לן הא דר"ן כדאיתא בתוספתא ופסקה רבינו בפ"ו מה' מ"ע וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב את"ד יע"ש ומה שתמה עליו המש"ל מדברי ה"ה עיין בס' שער המלך שם בה' עבדים ומה שתמה ג"כ הוא עליו דאיך אפשר דמ"ש בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן היינו לצדקה לענין צדקה דא"כ מאי אירייא מטעם דר"ן הרי בצדקה אפילו אחר שבא לידו אינו גובה ב"ח ממנו דלא שייך בהא דר' נתן כלל יע"ש: ומלבד דמצינן למימר דהיא היא מאי דקאמר תלמודא בעלמא נמי לית לן דר"ן משום דעדיפא מינה אית לן דאפי' בא לידו אינו גובה ולא ידעתי איך לא ק"ל הכי לתירוץ ה"ר נתנאל נמי דשכירות דומיא דהענקה הוא ובענקה נמי צידד מוהרי"ט דס"ל לרבינו דאפי' אחר שבא ליד העבד אין מוציאין ואפ"ה קאמר תלמודא בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן. אלא שלא ידעתי למה כתב הש"ך דרבינו ס"ל כרבינו שמחה שהביא המרדכי שם דאף בצדקה דוקא כל זמן שלא בא הצדקה לידו אין משתלמין ממנו ועיין להרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' קנ"ט שהביא בשם י"מ שכתבו שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנו והביא ראיה ממתני' דגיטין וכתב ולדידי אין משם ראיה חדא דהמלוה גופיה הוא תפוס בחובו ועוד כו' יע"ש ועיין בדברי המרדכי דפ"ק דבתר' ובמ"ש בהגהות דק"ל מההיא דחולין גבי תרומה ולא ידעתי אמאי לא ק"ל ממתני' דגיטין דמיירי בפי' במעשר ב' ומעשר עני ועיין למוהרימ"ט בח"א ס"סי ס' דמפשט פשיטא ליה דגבי מתנות כהונה לא מפטר מידי נתינה עד שיתננה בידו ואין בע"ח נפרע ממנו עד שיבא לידו ואפי' הב"ח הוא עצמו בע"ה וגם לא חשיב נתינה ליד הכהן אם נתנו במעמד ג' וכן אם מחל לו הכהן המתנות לא יצא י"ח:
ולענין אי מהני מחילה בחוב כשחייב לאחרים כיון דקי"ל כר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה הנה לפי דברי התוס' בפ' הכותב די"ט נר' דאי קי"ל דמכירת שטרות דאורייתא ואפ"ה קי"ל דאם חזר ומחלו מחול ה"נ בהא דר"ן אע"ג דמשועבד מדאורייתא אם חזר ומחלו מחול וכבר הכריח הש"ך בר"ס ס"ו דקי"ל דמכירת שטרות דאורייתא היא ועיין עוד להש"ך בסי' פ"ו רס"ק י"א שהביא להכת הפוסקי' דס"ל דמצי מחיל לבע"ח אף למאי דקי"ל כר' נתן וראיתי לו ז"ל שהרבה ראיות לומר דלא מצי מחיל למאי דקי"ל כר"ן ואין ראיותיו מכריעות לע"ד. דמה שהביא מההיא דהאשה שנפלו סוף דפ"א כבר דחו התוס' שם ראיה זו אע"פ שהביאו משם ראיה בפ' הכותב כיע"ש גם מה שהביא מההיא דפ' כל שעה דל"א אינ' ראיה לע"ד דנהי דמשמע משם דשעבוד זה דר"ן דאורייתא הוא מ"מ שפיר איכא למימר דמהני מחילה דומיא דמכירת שטרות אבל כי לא מחיל משועבד מדאורייתא:
גם מ"ש עוד דאמנה ופרוע היינו מחילה ליתא לע"ד דמחילה גמורה לא מיחייב אף בדיני שמים משא"כ טענת אמנה או פרוע מיחייב מיהא בד"ש כמ"ש התוס' והרא"ש בפ' הכותב די"ט וה"ה ז"ל פ"א דמלוה ה"ד גם מ"ש עוד דכל הני טעמי שאמרו הפוסקים גבי מכירת שטרות דמש"ה מצי מחיל לא שייכי הכא בדר"ן דאלו מ"ש ר"ח משום דמצי טעין עיינתי בחשבוני והוא טעות ולא פש לי ולא מידי או אסתפק לי דפרוע הוא א"כ הכא כיון דאינו נאמן לומר פרוע וכמ"ש הרא"ש גופיה פ"ב דכתובות א"כ אינו יכול למחול עכ"ל. יש לי לדקדק בזה דטעמו של הרא"ש הכא הוא מפני שאין הטענות שוות וא"כ גבי מכירת שטרות נמי אית לן למימר כיון שאין הטענות שוות דכי אמר פרוע אינו נאמן לחוב לחבירו שמכר לו השטר חוב ה"נ אינו יכול למחול וכבר ראיתי להש"ך בסי' ע"ו סקנ"ב שהשיג הר"ן כן על טעם זה וזו היא שק"ט על הרא"ש שכתב בפרק הכותב דלא אמרינן מיגו כל שאין הטענות שוות ואיך כתב גבי מוכר שט"ח דמצי למימר פרוע במיגו דמצי מחיל כמ"ש בפרק כל הנשבעין והביאו הש"ך בסי' ס"ו סקל"ה ודברי הרא"ש בפ' הכותב הביאן הש"ך סי' ס"ו סקנ"ו יע"ש ולר"ח ז"ל דס"ל דגבי מוכר שט"ח נאמן לומר פרוע ומה"ט מצי מחיל איכא למימר דה"נ בדר"ן נאמן לומר פרוע ויכול למחול וכמ"ש מרן ב"י בסימן מ"ז דדוקא אמנה אינו נאמן אבל פרוע נאמן ובזה מסתלקת קו' הר"ן מעל דברי ר"ח ז"ל אבל להרא"ש ק"ט ועכ"ל כמ"ש הרא"ש בפרק כל הנשבעין הוא העיקר דמצי מחיל ולא חייש לטענות שוות ומש"ה הטור בסימן מ"ז סי"ב כתב דאם הודה לוי אחר שמכרו לראובן שפרעו שמעון מהני טענתו אלא שחייב לוי לראובן הלוקח לפורעו משום דינא דגרמי וכתב מרן שם שהטעם שנאמן לוי הוא משום דאית ליה מיגו דאי בעי מחיל יע"ש וא"כ מ"ש הרא"ש בפרק הכותב ליתא דליכא למימר דהתם לרווחא דמילתא כתב כן וכמ"ש מרן החבי"ב ז"ל בפי' בסי' פ"ו הגב"י אות פ"ב דזה תימה דמה יושיענו זה דאכתי אין הטענות שוות גבי מוכר שט"ח ואומר שהוא פרוע ואפ"ה כתב בפרק כל הנשבעין דנאמן במיגו דאי בעי מחיל אלא עכ"ל דהדר ביה הרא"ש ז"ל ולפום קושטא ס"ל דה"ט דההיא דאמנה משום דהוי מיגו במקום חזקה ומשו"ה הטור ז"ל בסי' צ"ט כתב שאם נראה לו מטלטלין בין קודם שנשבע כו' לא מצי למטען שאינן שלו משו' דהוי מיגו במקום חזקה ועוד אפשר דלא כתב הרא"ש גבי מוכר שט"ח דנאמן לומר פרע במיגו דמחילה אלא היכא שיש לפרוע ללוקח ממקום אחר ודוק:
עוד כתב הש"ך ז"ל וכן להרי"ף ושאר פוסקים דס"ל דטעמא דמכירת שטרות דרבנן לכך יכו' למחול א"כ הכא דהוי דאורייתא פשיטא דאינו יכול למחול עכ"ל והנה לפי דבריו ז"ל ק"ט על הטור וה"ה ז"ל שנ"ט בהא דהאומר מטלטלין אלו שבידי אינן שלי דאינו נאמן מטעם מיגו במקום חזקה דמשמע דאילו מחיל בפי' מצי מחיל אע"ג דהוי שעבוד בע"ח דאורייתא וכ"ש על הטור ז"ל שפסק בסימן פ"ו דאין בע"ח מצי למחול איך כתב בסימן צ"ט גבי טען על המטלטלין דהוי מיגו במקום חזקה מיהו לדעת הטור אפשר לומר דאיהו ז"ל נ"ט זה דהשת' דנהגו משום תקנת השוק לומר דאם מכר או נתן מטלטלין דלא מצי בע"ח לטרוף כמ"ש בסי' ס' לכך אמר דאין זה מיגו טוב דהוי מיגו במקום חזקה ועיין להש"ך בסימן צ"ט סק"ה שמפרש מיגו זה כיע"ש אך לה"ה ז"ל קשה ועכ"ל דס"ל לה"ה דשעבוד הר"ן אינו אלא אחר שתבעוהו בב"ד ונתחייב כמ"ש הרמב"ן והביא דבריו בש"מ לפ' הכותב וכמ"ש הרב דברי אמת בתשו' סימן יו"ד ודלא כהרב פ"מ כיע"ש וכיון שכן לפי חילוק זה אכתי איכא למימר דדעת כל הפוסקים כן הוא דבדאוריית' לא מצי מחיל אחר שתבעוהו בב"ד דוקא אבל קודם לכן לכ"ע מצי מחיל ודע דמדין המטלטלין לא קשיא על ה"ה שהרי כתב רבינו בפי"א דאע"ג דשעבודא דאורייתא במטלטלין ליכא שעבודא דאורייתא אבל משטר אמנה קשיא ועכ"ל כמ"ש ודוק:
עוד כתב הש"ך ועוד נ"ל עיקר דאף למ"ד מכירת שטרות דאורייתא כו' מ"מ לפי מ"ש בשם ר"ת דב' קניינים יש כו' ומכח מ"ש כו' ודלא כמ"ש התוס' והמרדכי יע"ש. ולא ידעתי למה סמך עצמו אתירוץ ר"ת ועשה ממנו עיקר מאחר שהרא"ש בפרק הכותב נסתפק בזה אי טעם ר"ת עיקר או טעם הרי"ף עיקר וגם התוס' במקומות רבים מסתפקים בטעמו של ר"ת אי קי"ל מכירת שטרות דאורייתא כיע"ש:
עוד כתב ומוכח נמי דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ואמר אמנה או פרוע נאמן דהיינו מחילה ע"כ הנה לענין פרוע כבר מבואר מדברי הטור בסי' ס"ו סי"ג דנאמן ועיין בש"ע שם סי"א במ"ש וכן אם הודה לוי שפרע כו' ובסט"ו ועיין בש"ך שם סקס"ב שהביא סברת החולקים דס"ל דהמוכר שט"ח לא מצי לפרוע מיד הלוה המוכר אלא הלוקח ומ"מ לדעת הסוברים דמהני טענת פריעה לאו משום דמחילה היינו פריעה אלא משום מיגו דאי בעי מחיל הוא:
עוד כתב הש"ך ז"ל ועוד מוכח מכח מ"ש דאף שלא נודע בשעה שאמר אמנה או פרוע שהיה חייב ונודע אח"ך כיון דנשתעבד אז מדר"ן כו' כמ"ש הטור בר"ס מ"ז יע"ש הנה לפי מ"ש לעיל הרי הרשב"א ז"ל והר"ן והרמב"ן שהביא הש"ך לקמן ד"ה ולענין מ"ש כו' וגם ה"ה ז"ל ס"ל דכל שלא תבעו בב"ד או שלא הגיע זמן הפרעון יכול למחול וכ"כ הסמ"ע בר"סי מ"ז שזה דעת הרא"ש והטור יע"ש. ולפ"ז כשלא נודע שהיה חייב ודאי שלא נשתעבד לדידהו כיון שלא תבעו בב"ד אבל אם הגיע זמן הפרעון לדעת הרא"ש והטור אפי' לא תבעו בב"ד חייב אפי' לא נודע וכמו שהכריח הש"ך בסימן מ"ז סק"ז ודלא כהב"ח יע"ש: עוד כתב ואדרבא כשהגבו לו ב"ד השטר ונתפרע בזה גרע טפי ויכול למוחלה אח"ך דהוי כמכר לו שט"ח וכמ"ש לקמן סי' ק"א ס"ה ע"כ עיין שם בסק"ג כי שם העלה הוא ז"ל דגוביינא דב"ד בשטרות חשיב כמכירת שטרות וכי היכי דהמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ה"נ אם הגבו ב"ד שטרות יכול לחזור ולמחול:
ע"כ ולענין מ"ש הרמב"ן ז"ל כו' ומשמע לכאורה דבהלואה שלא הגיע זמנה יכול למחול כו' ואף שמצאתי בתשו' הרשב"א כו' אלא דהרשב"א בתשו' זו קאי בשיטת הסוברים דבדר"ן יכול למחול כו' עכ"ל. הדברים הללו תמוהים לע"ד דדברי הרשב"א והר"ן שפה אחת ודברים אחדים הם דמבוארים דבריהם דלאחר שהגיע זמן פרעון אינו יכול למחול זולת היכא שלא הגיע זמן פרעון החוב משום דכל שלא הגיע זמן פרעון אכתי לא הגיע זמן השעבוד וכמ"ש הר"ן ז"ל בהדיא דהא דר"ן לא סגי אלא כשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש"ה מוציאין מזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודא גביה והן הן דברי הרשב"א בהדיא ואיברא דסוגיא דפ' כ"ש הויא תיובתיה דהרשב"א והר"ן ז"ל בזה דהתם משום טעמא דמשתעבד מהשתא למלוה מדר"ן הוא דמוציאין מיד היתומים אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח ועיין בחי' הרשב"א ז"ל לקדושין בהשמטה שבסוף המסכתא שכתב דהא דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבע"ח אינה תורה דמדינא ודאי גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה דמלוה אמטלטלי משו"ה לא גבי מינייהו כי מית לוה ומלוה שביד אחרים אי לאו דר' נתן לא הוה גבי מלוה אע"ג דשעבודא דאורייתא ומשום דר"ן לא גבי אלא היכא דהלוה קיים אבל היכא דמית לוה ונפלה מלוה לקמי יתמי לא גבי אף מדר"ן והוק' לו סוגיא זו דפרק כ"ש וסוגיא דפרק האשה גבי ההיא דלא יאמר היבם החזקתי כו' ועלה ליישב ההיא דפרק האשה דהיבמה כח שעבודי על נכסי בעלה הראשון הו"ל כמו מוחזקת בנכסים הילכך מטעמא דרבי נתן מוציאין מזה ונתנין לזה אפילו לגבי יתומים יע"ש וההיא דפ' כ"ש הניחו בצ"ע אם לא שנאמר דהגיע זמן הפרעון קודם מיתתו של מוכר ולהכי קאמר התם בפרק כ"ש דמצי למימר כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לבע"ח דאבוכון מדר"ן ועדיין צ"ע:
ועוד אפשר לומר דאפילו הגיע זמן הפרעון אחר מיתתו של מוכר כיון דהלוקח אלו הוה בעי למפרע קודם הוה משתעבד לבע"ח דמוכר מדר"ן השתא נמי מצי טעין ליתמי אנא מחיים דאבוכון בעינא למפרע ליה ומשתעבדנא מאז לבע"ח דידיה מחיים דאבוכון ודוק עוד כתב ועוד נראה לפע"ד דגם בכתובה כו' אבל מאי דס"ל להרמב"ן דהיכא דמשתעבד מדר"ן יכול למחול אין נ"ל וההכרח שהכריחו להרמב"ן סוגיא דפ' החובל לא ק"מ דאם תמכור השתא הכתובה נמצא שהכתובה יהיה שלו והיא לא תחייב לו שוב כלום וגם הבעל לא יהיה משועבד להאי מדר"ן אלא שיהיה הבעל חייב לשלם ליה להאי הכתובה כשתתאלמן מצד מה שקנה זה הכתובה ממנה וזו יכולה למחול אחר כך הכתובה עכ"ל:
לפי מ"ש הרב בסי' ק"א סק"ג דאם הגבו ב"ד לבע"ח שטרי חובות שהיו ללוה על אחרים שיכו' למחול משום דלא אלים גביית ב"ד ממכירתו דאם מכר שט"ח יכול לחזור ולמחול ה"נ היה יכול הרב לדחות בפשיטות דמה"ט יכול האשה למחול משום דאפילו אם היו ב"ד מגבין לניזק כתובתה כדי שיגבה הניזק חבלתו חשיב כמוכר שט"ח דאם חזר ומחלו מחול ולא היה צריך לומר דמשום דמכר הכתובה בשביל דמי חבלתו משום הכי יכול לחזו' ולמחול דהו"ל כמוכר שטר חוב אלא משום דכל שהגבו לה ב"ד הכתובה הו"ל כמכרה ויכול לחזור ולמחול דמדבריו עכשיו משמע דדוקא אם מכרה הוא דיכול לחזור ולמחול ולא היכא דהגבו לה ב"ד:
עוד כתב גם ראיתי בס' חכמת שלמה כו' ואין דבריו נכונים כו' עיין בספר אור יקרות שם בחי' מ"ש על דברי הרב ח"ה ז"ל ולע"ד גם מה שהודה לו הש"ך למהרש"א אינו נכון דכונת רש"ל ז"ל לומר דכל שייחד לה שדה לכתובה יכול שפיר למוכרו דעדיפא מינה כתב המרדכי והביאו הרב המפה בסי' ס"ו סכ"ו שאם הקנה לו החוב עצמו אגב קרקע י"א דאינו יכול למחול יע"ש וכל שכן כשהקנה לו הקרקע שהוא החוב עצמו שעתיד ליפרע ממנו דלכ"ע אפשר דמהני לשאינו יכול למחול לו:
עוד כתב העולה מזה דאין חילוק כו' אבל אם מכרה הכתובה כו' ולפי מ"ש לא היה צריך לומר אם מכרה אלא אם הגבו לנחבל ב"ד הכתובה ומסרוה בידו של נחבל וחזרה ומחלה לו מהני טפי מחילתה לפי מה שהעלה הש"ך לקמן סי' ק"א. עלה בידינו דלפי שיטת קצת מפרשי' אפילו בשעבוד דר"ן יכול למחול ואם כן המוחזק יכול לומר קים לי ועיין להש"ך בסימן ס"ו ס"ק ק"י שהביא תשו' הרשב"א ובסימן מ"ז סק"ד הביא גם כן תשו' זו וכתב כן וישיבה דלא פליג אכל הפוסקי' משום דמיירי שהיה חייב לו בלא"ה יע"ש וזה נראה הפך מה שהסכים הש"ך דמי שחייב לחבירו ונתן לו שט"ח ואפי' הגבו לו ב"ד יכול למוחלו ואולי מיירי שלקח השט"ח ועדיין לא פרע לו כל חובו ודוק. ולענין מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ואין לו ממה לפרוע ללוקח אי מהני מחילתו או נימא דלא מהני מחילתו כיון דס"ס מיחייב מדר"ן מדברי התוס' ז"ל פ"ג דכתובות די"ט נראה דמהני מחילתו דאי לא ק' קושיית מהראנ"ח ז"ל בחי' שם והביא דבריו בספר אור יקרות שם ואע"פ שמתוך קו' מהראנ"ח מבואר דס"ל דלא מהני מחילתו משום דר"ן נר' דאשתמיט מיניה דברי הרב המפה בסי' מ"ז סכ"ו ודברי הש"ך שם ס"ק פ"ט דס"ל דאע"ג דכשחזר ומחלו חייב לפרוע משום דינא דגרמי וחזר דינא דר"ן דמוציאין מזה וא"כ נראה דלא מהני מחילתו לפי מה שהעלה הש"ך בסי' פ"ו מ"מ כל כה"ג שהחיוב בא לו אחר המחילה ליכא דר"ן כן צ"ל לדעת הש"ך ועיין עוד בדברי התוס' דפרק מי שמת שהביא הש"ך שם סקפ"ט ועיין עוד בסי' ס"ו ס"ק ק"י בתשו' הרשב"א שהביא שם דנראה דסובר כראב"ן: