כתב הטור דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בענין שצריך להוציא בשפתיו ונתכוון לומר פת חיטין ואמר לו פת שעורין או פת סתם ושהולכים בה אחר לשון בני אדם ובין לענין הקמתה וביטולה בין לענין תנאי שמטיל בה לפיכך כמו שנדרי תנאי ואונסין ושגגות מותרין ה"ה נמי לענין שבועה וי"א דשבועות הבאי אסורה והרא"ש לא כתב כן ומיהו דוקא בשאינו מעמיד דבריו אבל אם מעמיד דבריו כגון שאומר יאסר עלי ככר זה בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ואומר בפי' שאינו מכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז ודאי הככר אסור וכתב ר"ת שנראה להחמיר בתקיעת כף שאין לה התרה שדומה לכריתות ברית ומ"מ אם יש הפסד בדבר או מכשול יתירו לו דלא חמירא משבועה:
והנשבע שבועה על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה כתב הרא"ש שהשבועה חלה וצריך לקיימו או אם נשבע עליה לקיימה שם שבועה היא וחייב עליה אם מבטלה ומטעם זה נמי מתפיס בנדר נתפס שהרי האיסור הוא על החפץ כשאומר על ככר א' יהא כמוהו הרי הוא כמותו אבל שבועה שנשבע על ככר שלא יאכלנה אין שום איסור על הככר לפיכך אם אמר על אחד יהא כמוהו אינו כלום ומיהו ה"ר יוסף ן' מגאש פי' דוקא לענין פטור מלקות וקרבן שאינו חייב על השניה אבל איסורא איכא עליו ולרי"ף אפי' איסורא ליכא וכן מסקנת הרא"ש ולפי זה אם שמע תבירו שנשבע ואמר אני כמותך הוי שבועה גמורה אבל הרמב"ם השוה מתפיס בחבירו שנשבע למתפיס בככר שנאסר בשבועה וכתב שבשניהם אינה שבועה לחיוב אלא לאסור ואם אמר אני נשבע על ככר זה כמו שנשבעתי על זה אסור ולא מטעם מתפיס בשבועה אלת שבועה אחרת הוא: