פשוט פ"ק דחולין דאע"ג דאין טוב לידור אע"ג דנודר ומשלם מיהו בעת צרה שפיר דמי אפי' אמר הרי עלי וכמו שכתבו שם התוס' דמצוה לידור בעת צרה כדאיתא בב"ר גבי וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות וסמ"ג לאוין רמ"ב בסופו שהוקש נדר הקדש לנדרי עת צרה. וכיון דאיכא מצוה בנדר כי האי נראה דהוי נדר אע"פ שלא התפישו בדבר הנדור דכל שיש בו מצוה הוי נדר בפיך בעלמא כמו שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן פ"ק דנדרים גבי הא דאמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופירשו המפרשים שם דאפי' לא הזכיר שום לשון דנדר כלל ועיקר הוי נדר גמור בדיבורא בעלמא כמו גבי צדקה דאמרי' בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה וכן כתב הר"ן גבי קבלת תענית פ"ק דתענית עש"ב וכן כתבו הרא"ש והטור י"ד סי' מ"ז גבי האומר אני נודר שאוכל עמך דאע"ג דבעלמא לא הוי האי לישנא אפי' יד נדר אלא שבועה גבי צדקה ודבר מצוה הוי נדר מעליא והוסיף עוד הטור לומר דמאחר דמרגלא בפומיה דאינשי לידור בכי האי לישנא מבלי התפסה כלל דאין להקל וצריך התרה ואפי' למ"ד גבי תענית דבקבלה בעלמא לא הוי נדר היינו דוקא כשאומר בלשון קבלה בלבד אבל אם אמר לשון דמשתמע מיניה לשון נדר הוי שפיר נדר ואע"ג דבטור י"ד סי' ר"ו כתב בשם הרמב"ם דאם יש לחשבו נדר צריך שיאמר קונם אכילת יום פלוני עלי לאו דוקא תדע דהטור עצמו בא"ח בהלכות תענית כתב בשם הרמב"ן דכשאומר בלשון הרי עלי חשיב נדר גמור ולגבי התרת נדר שהודר בעת צרה נתחבטו בו גאוני עולם ז"ל אם יש להתירו או לאו:
ובדור הזה ראיתי כל החכמים נמנעים מלהזדקק להתירו ומיהו נראה דנדר עת צרה דאחמור בהו רבנן בתראי הוא משום דמצוה יש בנדר זה דומיא דנדרי הקדש וצדקה דבכולהו אין נשאלין עליהן אלא מדוחק וכמו שכתבו מיי' פי"ג מהל' נדרים וסמ"ג לאוין רמב ומייתי ראיה מקרא דכתב נדרי לה' אשלם דההוא קרא גבי כוס ישועות דצרה משתעי ועוד חמור קצת נדר צרה משום דדמי לנשבע לחבירו לקיים דבר פלוני דאינו יכול לשאל על הנדר ההוא כלל מבלי ידיעה וחפץ האיש שלתועלתו נדר כמו שכתבו המפרשים בפ"ב דנדרים ותשובות בר ששת סי' קפ"ו וכי היכי דבין אדם לחברו אנן סהדי דמאן דנדר לחבירו פרעון מעות לזמן פלוני לא ניחא ליה דליתשיל על נדריה הכא נמי לא שנא:
אך אמנם צריך לראות אם הנדר שנדר הוי מלתא דניחא ליה ביה להקב"ה ויש נחת רוח לפניו בקיום נדרו או לא. דאם נדר הנודר מלתא דלא ניחא ליה להקב"ה בנדרו כגון מי שהיה בצרה ונדר להקב"ה שאם יצילהו שילך לארץ ישראל וישוב מיד לחוצה לארץ לביתו נראה דבכה"ג שפיר דמי לישאל עליו לכ"ע דומיא דנדר דיפתח דאמר בתנחומא פרשת אם בחקותי דכעס הקב"ה על יפתח על שנדר שלא כהוגן ואע"פ שהיה נדר דעת צרה והיה לו לישאל עליו וזה היה עונש יפתח ועונש פנחס כדאיתא שם באורך ופ' קמא דתענית דכיון דאין מצוה בנדרו מאי איכפת ליה להקב"ה אם זה ישאל עליו אם לא מ"מ אפילו יקיים נדרו אין בדבר מצוה וריח ניחוח לפניו וכן תמצא גבי משה שנדר בעת צרה שלא ללכת למצרים עד שימותו האנשים המבקשים נפשו כי ב' נדרים נדר מרע"ה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בתשובותיו סי' רנ"ה ע"ש באורך וחד מנייהו הוי זה שנדר שלא ללכת למצרים מפני שאנשיה רעים שם ואע"פ שבעת צרה נדר א"ל הקב"ה דליתשל על נדריה משום שבאותו נדר לא היה עסק מצוה משא"כ ביעקב שנדר בעת צרה וזרזו הקב"ה לקיים נדרו משום שהיה שם עסק מצוה וכעס על איחור נדרו וא"ל בשעת עקא נדרא ובשעת רווחא שימשי וכמו שכתב התנחומא פ' וישלח אמנם הנודר ללכת לא"י ולשוב נראה דאין מצוה כלל בנדרו. ואל תשיבני היינו טעמא דנדר יפתח שהיה לו התרה אע"פ שהיה בעת צרה מפני שהיה שם צורך גדול דאם לא היו מתירין לו היה צריך לשחוט את בתו וכל כה"ג כ"ע מודו דלצורך גדול מתירין. דזה אינו דהתם נמי לא הוה צורך גדול כי כשנדר יפתת ואמר והיה היוצא הוה במשמע כל מילי שהיה בו אפשרות לעשות ממנו קרבן או פדייה. אם שור אם שה היה ראוי למזבח ואם בן או בת היה ראוי לפדיון שנאמר איש כי יפליא והיה ערכך כדאיתא בתנחומא פרשת בחוקתי וא"כ לא היה בהכרח שיפתח יאבד בתו אפי' לא התירו לו וכן במשמע פ"ק דערכין ופ' השולח דמקדיש מידי דלא שייכא בגופיה קדושה תלינן לומר דלדמיו קאמר וא"כ לא היה שם כ"כ צורך גדול ואפ"ה היה לו היתר והיינו טעמא מפני שהיה הנדר שלא כהוגן. וכן נמי נודר ללכת לא"י ולשוב הוי שלא כהוגן ובמרדכי דגיטין פ"ה איתא להדיא דהנשבע ע"ד מקום ואנן סהדי דדעת המקום אינו נוחה באותו שבועה דאין בשבועתו כלום והכי איתא בהגהות מרדכי יבמות עיין שם באורך ואל תשיבני הנה ההליכה מצוה אע"פ שהיציאה עבירה וה"ל כנודר להתענות ימים רבים ופגע בו שבתות וימים טובים דמתירין השבתות ולא השאר כדאיתא במרדכי דשבועות מההוא דספר המקצועות עש"ב דזה אינו חדא דמעשה דיפתח נמי היה בו עבירה ומצוה ואעפ"כ היו מתירין לו. שנית דההיא דספר המקצועות דמרדכי היינו טעמא שלא התיר כולו מפני די"ל דס"ל כהרמב"ן ז"ל שהביא הרא"ש פ"ב דנדרים שכתב דלא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשמתירין ע"י פתח ולא כשמתירין ע"י חרטה וההיא דספר המקצועות אפשר דמיירי בחרטה ועוד דהא ליכא מצוה כלל דאין מצוה ללכת לא"י ע"מ לשוב ואפי' למ"ד דהאידנא מצוה ללכת לא"י היינו דוקא ע"מ לדור אבל ההליכה ע"מ לצאת אין בה מצוה דכי היכי דהיציאה ע"מ לשוב אינה עבירה כך ההליכה ע"מ לשוב אינה מצוה דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה וכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל ומלתא דמסתבר הוא דמה מצוה יכול להיות בהולך לא"י ע"מ לשוב מי בקש זאת מידו רמוס חציריו וכיון דאין כאן נחת רוח לפניו יתברך נראה דמצי שפיר מתשיל עליה והאחרונים שהחמירו בנדר עת צרה הביאו ראיה מתנחומא ומס' המקצועות דלעיל משום שכתב שם מעשה באחד שנדר בעת צרה והאריכו על זה לדקדק כל הלשון ההוא. ואפשר דאין כ"כ דקדוק דלא ירד שם ספר המקצועות להודיענו טעם איסור נדר עת צרה אלא מעשה שהיה כך היה וכן נמצא בהגהות מרדכי דכתובות מעשה באחד שנדר בעת צרה לתת מעות ובגדים לעניים וכו' וההיא ודאי ליכא למידק משם מידי אלא מעשה שהיה כך היה גם מה שתמה ראבי"ה על ר"ח בההוא דספר המקצועות שחשב שדימה ר"ח נדרים לשבועות אפשר דאין זה תימה דאולי כוונת ר"ח הוא שמי שאומר הריני נודר לצום כך וכך ולא הוציאו בלשון קונם אין זה נדר אלא שבועה כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש ז"ל גבי האומר אני נודר שאוכל עמך פ"ק דנדרים וכן כתב הטור יו"ד סי' ר"ו ובזה האופן שפירש דימה אותו ר"ח לשבועות ואולי דבהא פליגי ראבי"ה ור"ח דלר"ח אע"פ שנדר בעת צרה לא חשיב ליה נדר כיון שלא התפיסו בדבר הנדור וראבי"ה סבר דלגבי עת צרה שיש בו מצוה חשיב נדר כמו גבי צדקה כדלעיל:
Loading...
7a
1
Loading...