והא דאין נשבעין על טענת קטן פרש"י אבל אם היה הנתינה בגדלות כגון שנתן אבי הקטן ומת והקטן תובעו נשבעין לו אבל ר"י פי' דאפי' בכה"ג אין נשבעין לו וכן עיקר אבל גדול שבא בטענת אביו ואומר ברי לי שמנה לאבי בידך וזה מודה במקצת צריך לישבע כדפירש לעיל ואע"פ שאין נשבעין לקטן שבועה דאורייתא נשבעין לו שבועת היסת וכתב ה"ר יוסף הלוי ואפי' שבועה דאורייתא דוקא מודה מקצת ועד א' מכחישו אבל שבועת שומרים נשבעין ואפי' לקטן וכן כתב מיימ' והרמב"ן ולזה הסכים הרא"ש ושבועת השותפין וכיוצא בהם שבאו בטענת שמא נשבעין לקטן שאם יש עדים שהיה שותפו או אפוטרופא שלו ב"ד מעמידין לו אפוטרופא ומשביעין אותו בטענת שמא וכשהקטן משביע שבועת היסת אין הנתבע יכול להפכה על הקטן שאין משביעין לקטן ואפי' חרם אינו מקבל שאינו יודע עונש השבועה וכתב ה"ר יוסף הלוי אפי' אינו חריף בענין משא ומתן נשבעין על טענתו היסת בין במודה במקצת בין בכופר הכל שלא יהא זה נוטל ממונו של קטן והולך לו וכן כתב מיי' והרמב"ן כתב שבין היסת בין שבועת הנשבעין ונוטלים אין נשבעין לו אא"כ הגיע לעונת הפועטות וכן היא מסקנת הרא"ש כתב מיימ' אין נשבעין על טענת קטן בין מודה מקצת בין כופר הכל ועד אחד מחייבו אבל למה שכתבתי למעלה דגדול התובע ע"פ עד אחד חייב ה"נ חייב שאין החיוב בא על תביעת קטן אלא ע"פ העדאת העד והרמ"ה חילק ועיין בטור ח"מ סי' צו:
שאלה טוען שטען ממון זה שכפרת לי בו מקויים בשטר שתוף שבידך הוציאו והלה אומר לא אוציא. תשובה כיון שהודה שהוא בידו כופין אותו להוציא דה"ל כאומר ממון יש לך בידי ולא אתנה לך וכן אם כפר ואמר שאין בידי והא דאמר אין נשבעין על השטרות זהו שבועת התורה אבל שבועה דרבנן שהיא שבועת היסת נשבעין ואם אין טוען בודאי בשטר שהוא בידו יטיל חרם סתם על כל מי שהוא בידו ולא יוציאו וכן כתבו הפוסקים דבכל הנך דאין נשבעין עליהם דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועה דרבנן נשבעים וכן ע"י גלגול שבועה נשבעין עליהם ומיימ' כתב שעל כלן נשבעין היסת חוץ מהקדש שנשבעין עליו כעין של תורה מתקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות והר"ר ישעיה כתב ודאי הממונה על ההקדש אין להשביעו אפי' שבועת היסת אבל אדם אחר שגזל מן ההקדש דין הוא שישביעוהו ומה שמקדישים בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה לקהל עם אחד שגזל מהם או שמעכב ע"י ואינו מוסרו לקהל דין הוא להשביעו בין היסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ ואם היו שומרין עליה כתב מיי' ה"ב מהלכות שכירות דבפשיעה חייבין אפי' ש"ח וכ"כ הרמ"ה אבל רב אלפס בתשובה כתב המפקיד שטרות אצל חבירו ופשע בהן ונאבדו פטור מלשלם וכן כתב הרא"ש וכתב ה"ר יוסף הלוי מי שמשכן כרם לחבירו או הורידו אריס לתוכה והתנה עמו לעובדו ופשע בו ולא עבדו חייב שלא פטרו אותו תורה אא"כ הוי היזק דאתי מעלמא או ממילא מחמת דלא נטריה אבל זה כאן דלא עבדו כהזיקא דבידים דמי וחייבינן. אבל הרמ"ה כתב כל מאן דגריס לאפסודיה דבר שלא בא לעולם אינו חייב עד שיקבל עליו בפירוש והיינו דכתב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא יש גאונים שכתבו מה שאין נשבעין על קרקעות דוקא בארץ ישראל אבל בח"ל נשבעין עליהן מן התורה דחשיבין כמטלטלין אבל מיימ' כתב שאין חלוק: