ולענין נדוי ושמתא שכתב הר"ז פרק הגוזל בתרא בשם רב פלטי נראה ומספר פתיחא אתה לומד כי מי שהוא בשמתא גם אין לומדין את בניו תורה דהא כתיב ביה והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת ולענין מקלל ומבזה חבירו כבר כתבנו קצת הדברים פ"ק דקדושין ופ' החובל. ובהגהות מרדכי דפ' החובל כתוב יש חרם ר"ג ז"ל שלא להזכיר לישראל שנטבע בכפירה ומעשה בא' שחירף חבירו והזכירו שנטבע בכפירה והיה שם יהודי אחד וא"ל הס מהזכיר שהרי נגזר על זה ולא הזכיר מי הגוזר ושאלו לרש"י ז"ל אם זה שהזכיר לזה שנטבע בכפירה בר נדוי הוא מאחר דאיכא חרם ר"ג או דלמא כיון דלא ידע ליה להאי חרם בשעה שהזכיר פטור מן החרם. והשיב כי גוזרי גזירות אינם מכוונים לענוש השוגים שאינם יודעים הגזרות אלא מקללין כל שיודע בה ומפקפק בה ולא עוד אלא אפי' שגידף וחירף עוד לחבירו אחר שנאמר לו שיש חרם בזה כיון שלא הזכירנו שם מי שגזר על זה לא פקפק בגזרתו ולא בא לכלל נידוי ולא הוי כאפקרותא למהוי בנדוי עד דידע מאן גברא רבא דאזמניה ואפי' אם באו להחמיר אין להטיל עליו רק חרם של סתם גזרה ולא נדוי של גדול עולם כיון שלא ידע בו ואם היה המתרה מאנשי דינו של מחרף אין זה קרוי ידיעה לפי שלא היה נאמן עליו כסבר לשתקו הוא בא ועוד כתב רש"י ז"ל באם יתברר שר"ג גזר בנדוי עולם שלא להזכיר גנאי זה לא לבעל תשובה ולא לדורי דוריהן והתרו למכנה בשמו אז הוא מנודה לעולם וחל עליו נדויו מיד אע"פ שלא התריע בשופרות כשנידה אבל כל זמן שלא נתברר שגזר ר"ג על המגנה כך יש לנו לדון ולומר שלא היה בדעתו דר"ג לגנות המגנה כ"כ שלא יועיל לו היתר דיודע היה שא"א שלא יולדו פריצים שיזכירו לחבריהם גנותם ויודע היה שלא יולד אחריו גדול להתיר נדויו לבאים אחריו ובודאי אם עבר איש נדויו בחייו ולא בא להתיר נדויו אין לו היתר עולמית אבל עבר על נדויו לאחר מותו יש לו היתר ואפי' אמר כל העובר יהא בנדוי לאאמר אלא שינהגו בו חביריו נדוי כמשפט כל דור ודור עד שיפייס באנא שא נא וילקה ואח"כ כל בי עשרה שבצבור שלוחי ר"ג הן להתירו כי י"ל שלא גזר ר"ג אלא על הדור לנהוג בו נזיפה ונדוי לפי דעתם וכן הקורא לחבירו עבד יהיה בנדוי הפי' כך הוא ע"כ ונראה מדברי רש"י ז"ל שזכרנו דלדידיה ס"ל דכיון שעבר אחד דברי ר"ג וגזירתו מיד הוא בנדוי ממילא מבלי שינדוהו אנשי הדור מיהו מצינו לר"ת דס"ל גבי השומע אזכרת ה' מחבירו וכו' וגבי הקורא לחבירו עבד וכו' דאינו בנדוי עד שישמתו אותו וכן כתב סמ"ג עשין ד' בטור י"ד סימן של"ד ומדברי הגהה נראה דאין חלוק בין מה שאחז"ל הקורא לחבירו עבד וכו' שגזר נידוי עליו ובין גזרות ר"ג ואם במאי דאמור רבנן שהעושה אותה יהא בנדוי אין בנדוי עד שישמתו אותו גם במאי דתקון ר"ג נראה דאינו בנדוי עד שישמתו אותו ומאחר דבהגהה משוה דין קורא חבירו עבד לתקנת ר"ג א"כ פליגי רש"י ור"ת אהדדי בכל ענין ואולם צ"ע דהא בפ"ק דקדושין משמע מדברי רש"י דמפרש לההיא דהקורא לחבירו עבד כפי' ר"ת ולולי כי ההגהה במרדכי שזכרנו משוה אותם היה נראה לומר דלכולי עלמא חרם ר"ג חייל מיד ממילא לכל העובר עליו וכמו שנראה מדברי רש"י דאיהו גזר בחרם ונידוי כל העובר על התקנה אבל גבי קורא לחבירו עבד לא כוונו חכמים לנדות כל הקורא לחבירו עבד אלא שאמרו שהעושה כך הוא בר נדוי כמו שאר דברים שחייבו חכמים נידוי לעושה אותה ואעפ"כ אינו מנודה עד שינדוהו ונפקא מיניה לפי' זה כי בגזרות דרבנן שאמרו בהם דהעובר עליהם הוא בר נידוי אי הוי מלתא דתלוי בכבוד של אדם ורוצה הלה למחול על כבודו משבקינן ליה מנידוי כמו שכתב טור ח"מ סי' כ"ז גבי מי שחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד שאם רצו ב"ד למחול על כבודם ולא לנדותו הרשות בידם כל עוד שלא היה שם הפסד בכבוד הבורא ית' ואפשר דה"ה נמי בקורא לחבירו עבד דאע"ג דהוא בר נדוי אה רוצה הלה למחול על כבודו אין לנדותו אבל גבי תקנות ר"ג אי אפשר לומר כן דהא איהו גזר ונידה לכל העושה כך ואין עוד בידי אדם למחול על הדבר וצ"ע ומה שנוהגים לכתוב על האגרות דאיכא חרם דר"ג. נראה דאם הפותח האגרת יודע שיש חרם ר"ג בזה דאז אפי' לא היה האיש שרשם על האגרת החרם בר סמכא ואפי' תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדוהו מ"מ הוי הפותח בנידוי דכיון דבר נידוי דר"ג הוא בדין נידהו וכל אדם יכול לנדות כל עוד שבדין מנדהו וכן מצינו דאמור רבנן השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו ולא חלקו בין אם השומע בר סמכא או לא בכל ענין הוי נדויו נדוי דבדין מנדהו וכן המתרה בחבירו שלא יאכל פירותיו ולא שמע ונדהו נדויו נידוי ואין חילוק בין אם המנדה חכם או לא בכל ענין הוי נדויו נדוי כיון דבדין נדהו וכל זה אפי' לר"ת ואצ"ל לרש"י ז"ל כד"ן: