ולענין עמידת עדים כתב מיי' וכבר נהגו בכל בתי דיני ישראל שלאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים והעדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם ראה זכות לאחד ובעל דין מבקש לאומרם ואינו יודע לחבר הדברים או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלה הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין ע"כ ואינו משמע כן בירושלמי דגרסי' התם רב הונא כי הוה חזי זכות לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם והרא"ש הביאו בפסקיו ולענין העדות י"א שאם העידו מיושב אינו עדות ואין דנין על פיו והרא"ש כתב שהוא עדות ירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר כד הוי חמי סהדי הכין והכין הוה מכוין פי' כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד הוה חקר היה חושש שמא משקרים ובעצה כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה לא היה דורש כ"כ:
ולענין העמדת דיין כתבו בתשובות שורת הדין שלא להעמיד דיינים שאינן מומחין שלא מדעת בעלי הדין אלא שהמומחין לב"ד שבעיר יכולים לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר והוא שבקיאין בדינין שהכל לפי השעה וכל מעשיך יהיו לשם שמים ואם קבלום עליהם אנשי העיר מותר ואין אחד מהם יכול לפוסלן דהני ערכאות שבסוריא זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר"מ וחכ"א אימתי יכול לפוסלן בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן ואקשינן בגמ' זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה כל כמיניה דפסיל דייני ואוקמא ר' יוחנן בערכאות שבסוריא וה"ק אם היו כשרים נעשו כמומחין מפי ב"ד ואינו יכול לפוסלן שלא כל הימנו שפוסל דיין שהמחו רבים עליהן ומ"מ צריך לבדוק אחר אנשים כשרים יראי אלהים שונאי בצע ואנשים מביני מדע ולדיני נפשות צריך שיהיו נזהרים לעשות בהסכמת זקני עירם כדי שיעשו מה שיעשו אחר הצורך הגדול ובמתון ואח"כ יעשו מה שיעשו כי מדעתם אתם יש לכם רשות מאת המלך בכך וכל שעושה בהרמנא דמלכא מותר: