Shiltei HaGiborim on Shevuot 13a

כתב ריא"ז שבועת העדות אינה נוהגת לא בנשים ולא בקרובין ולא בפסולין אלא בראויים להעיד וחייבים עליה בין במזיד בין בשוגג שהרי בכל אותם הכתובים בפ' קרבן עולה ויורד כתיב ונעלם ובשבועת העדות אין כתיב ונעלם לומר שחייבה תורה קרבן בין על השוגג בין על המזיד שאם בא לשוב מרשעו צריך להתכפר בקרבן עולה ויורד ואינו לוקה על המזיד שאין יכולין להתרות בו שיכול לומר שכחתי עדותי ואיני יכול להעיד:
כתב ריא"ז
כל אלה שפטורים משום שבועת העדות חייבין משום שבועת ביטוי לדברי מז"ה וכן לדברי רבינו משה וכבר בארתי בקונט' הראיות שפטורין בין משבועת העדות בין משבועת בטוי וכן היא שטת המורה:
ובדין אם יכול להשביע אשת איש איכא פלוגתא דרבוותא כמוזכר במרדכי בפרק החובל ובפ' המפקיד כתב רבינו האי שאין משביעין אותה אלא כותבין לתובע שנתחייבה לו שבועה ואם תתאלמן או תתגרש תשבע. שאלה להרא"ש ששאלת אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ובבקר יצא קול שנגנבו הכלים ושאלה אשת ראובן חפציה והשיבה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אומר לא אשלם כלום שלא נתת לי ועוד חושדין לשמעון שיודע מה שנעשה בהם. תשובה הא מלתא דפשיטא שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחרי שמודה שבאו הכלים האלו לביתו חייב לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהם יד ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת ליתן דמי אותם הכלים לכשתתאלמן או תתגרש:
וששאלת אשה שנתחייבה שבועה בשביל שטר חוב שיצא עליה בתקנת גאונים להשביע הלוה אם יש לו מטלטלין והיא מסרבת מה דינה. תשובה אשה שוה לאיש בכל עונשים שבתורה ואיש היה צריך לנדותו עד דציית דינא וכן ה"ה לאשה וכן יש תשובה לגאון וששאלתם לענין הזמנת אשת איש לדון שיש אומרים שאין מזמינים אותה דמאי נ"מ בהזמנתה כשם שאם היא מודה אינה משלמת כך אם כופרת אינה נשבעת כי השבועה במקום התשלומין לכך ימתין בעל דינה עד שתתאלמן או שתתגרש וי"א שמזמנים אותה לדין אע"פ שאם תודה שלותה או גזלה אין מחייבין אותה לשלם שמא תודה דממון ההלואה או גזלה מצוי אצלה והבעל מודה גם הוא ואפי' אם לא יודה הבעל לדבריה ישביעו אותו שאינו יודע שיש לזה התובע ביד אשתו דבר מצוי אצלו ואם ישבע בעלה ולא נמצא דרך לדון עליו שישלם כותבין זכות לתובע שיגבה הוא או יורשיו ממנה לכשתתאלמן או תתגרש ואם כפרה משביעין אותה מיד שמא תודה ויקח התובע זכותו בידו ואנו רואין דברי האומר מזמנין אותה כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה ומה שאמרו כי השבועה היא במקום ממון אינו כן אלא משביעין את הנתבע אולי יודה לכך משביעין גם אותה אולי תודה ואם מצוי אצלה תחזור לבעל ואם לאו יכתבו לתובע זכות שיש לו או ליורשיו עליה או על יורשיה ומה שאמרת שאומר הבעל אינך רשאי לגנות את אשתי אינה טענה ליקח היא של אחרים ולא יגנו את אשתו להוציאו מידה וכך ראוי לעשות מזמינין אותה ואת בעלה ושואלים אותה לבדה ואותו לבדו על אותו ממון אם הוא מצוי ואם אינו מצוי שואלין כמה הוציאו או כמה היה ואם לא מכוונים דבריהם חוזרין ומדקדקין בדרישות ובחקירות בכל צד שיוכל הדיין אם יצא מזה כלום מוטב ואם כפרה משביעין אותה ואולם בצנעה ולפי כבודה ואם תודה ואומרת שאינו מצוי בידה אז משביעין את שניהם שאין ברשותם ממנו כלום ושלא עשו קנוניא על ממונו של זה ויש מנהג כשמזמינים א"א בודקים בשכניה אם היא רגילה לשאת ולתת עם אנשים מזמינין אותה אלא שמצניעין אותה לפי כבודה שלא תתגנה ואם אינה רגילה בכך אלא צנועה ויושבת בביתה שואלין לתובע מה תובעה ושואלים אותו איך נתת ממונך לא"א ושוקלין הדברים בלבם אם ראו רגלים לדבר מזמינים אותה ואם לא יראו פנים לדבר אין מזמינין אותה כי תואנה הוא מבקש ולא בא"א לבד עושין כן אלא גם לבתולה היושבת בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבא עושין כן ובהגהות מרדכי שם אפי' למ"ד דאין משביעין א"א מ"מ יש להטיל חרם סתם על כל היודע מכל התביעות שתובע לה ואשה שיש לה בעל צריכה להודות מכאן דכשהיו מטילין חרם סתם היה הבעל דין צריך להודות מכח החרם.