כתב הטור עיקר לשון שבועה הוא שאומר אני נשבע שאעשה דבר זה או שלא אעשנו וי"א שאינה שבועה אא"כ נשבע בשם שאומר נשבע אני בשם או באחד מן הכנויים אבל הרמב"ן כ' דהויא שבועה אפי' בלא הזכרת שם ובלא כנוי והרא"ש כתב אפשר דלא גרע מידות שבועות שהם כשבועות והנשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או לא יזרוק וכיוצא בו זה הוא שוא אבל עבירה איכא בכל דבר שישקר בשבועתו וגם אין לו לישבע שיעשה שום דבר שאינו ברשות שיעשנו על כל פנים ואין חבירו מחויב לעשותו אא"כ יקבל שבועתו וכתב מיי' בד"א שנשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע על שמעון שלא ילך בסחורה וכיוצא בזה אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בזה אז ודאי צריך ליזהר בשבועתו שהרי ברשותו הוא לאסור שלו על כל מי שירצה ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו על חבירו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה עלה אדם ואינה חל עליו ליאסר בשבועה אלא א"כ יקבל עליו השבועה ואם אמר פעמים על דבר אחד אעשנו או לא אעשנו הוי שבועה והוא שמכוין לשם שבועה אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אומר לא אעשנו ובקשוהו עוד ואמר לא אעשנו לא הוי שבועה גם בזה כתב מיי' צריך שיזכיר על הלאו וההין והאיסור והמבטא השם או כינוי והרמב"ן כתב שא"צ וכך היא מסקנת הרא"ש וכתב מיי' ימין שבועה שמאל שבועה כדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו והראב"ד כ' אם נתכוין להן הן שאמר הבורא וכן אם נתכוין לימין ושמאל הבורא וניחא לי בימין ושמאל אבל בהן הן איני מבין דבריו:
כתב ריא"ז ומז"ה דימה לזה ענין הנשבע שלא יאכל לעולם שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו והרי זו שבועת שוא. ול"נ שאין זה דומה לשינה לפי שהשינה אין אדם יכול להכריח את עצמו שלא יישן שהשינה קופצת עליו בעל כרחו אבל באכילה יכול להרעיב עצמו כל מה שירצה וחלה עליו שבועה ואין זו שבועת שוא ויש לו לעמוד בשבועתו ואסור לו לאכול אלא כדי קיום נפש שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש: