דין עשיית עירוב ושיעורו.
ירושלמי אמר ר' יהושע מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחברתה ושלחה עירובה ביד בנה נסבתיה גפפתיה ונשקתיה אתא ואמר קומי אימיה אמרה הכין הות רחמה לי ולא הוינא ידעא מתוך כך עשו שלום [ביניהם] הדא הוא דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אמר ר' שמעון בן לקיש משמיה דר' חנינה אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ודוקא דשתק לה אבל אם מיחה אסור. ויכול אדם לערב משלו על כל בני החצר אך צריך לו לזכותם ולהקנות להם חלק בעירוב על ידי אחר. דאמר רב נחמן אחד עירובי תחומין ואחד שתופי מבואות ואחד עירובי חצרות צריך לזכות. ועל ידי מי מזכה להם על ידי בניו ובנותיו הגדולים ועל יד אשתו ועבדו ושפחותיו העברים אבל לא ע"י בניו ובנותיו הקטנים ולא על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידו כידן. דווקא אם גברא אמוד הוא שאם יבקש אחד מהם חלקו בעירוב נותנו לו אבל אם אינו נותן לו חלקו [שהקנה לו] בעירוב בכל עת שיבקש אותו אינו יכול לערב להם משלו אלא אם כן יתן כל אחד ואחד חלקו בעירוב משלו:
ושיעור העירוב כמה היא כדתנן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין כגרוגרות לכל אחד ואחד. וכמה הן מרובין מי"ח ואילך כתב רבינו חננאל זצ"ל קיימא לן שיעור העירוב מזון שתי סעודות לרבים וכל שכן למועטים וכל עירוב שאם באו לחלקו ביניהן ואין מגיע לכל אחד ואחד מהן כגרוגרות משיעור שתי סעודות הוו להו מרובין וסגי להו בשתי סעודות וקי"ל די"ח גרוגרות הן שתי סעודות לפי חשבון ר' יוחנן בן ברוקא ור' שמעון שנותנין שיעור העירוב בקב. ואם הם מרובין מי"ח אפי' מאה ויותר די להם בעירוב (שלשה) [של ב'] סעודות ואם הם פחותים מי"ח צריך שיהיה בעירוב לכל הפחות כגרוגרות לכל אחד ואחד. א"ר יוסי בד"א בתחילת עירוב אבל בסוף עירוב אפילו נשתייר בו כל שהוא כשר. ואין מערבין בפרוסה משום איבה. אמר רב יהודה אמר שמואל החולק את עירובו אין עירובו עירוב. ודוקא בתרי בתי אבל בתרי מאני בחד ביתא לית לן בה. ועירובי חצרות אין מניחין אותו אלא באחד מן הבתים שבחצר ושיתופי מבאות באחד מן החצרות שבמבוי ובית שמניחין בו את העירוב אין צריך ליתן פת או קמח לעירוב ואם נתן לא הפסיד. וצריך להגביה את העירוב והשיתוף מן הקרקע טפח. ומניחין את העירוב בבית ישן מפני דרכי שלום. פי' שלא יאמרו שהיו אוכלין אותו על כן הניחוהו במקום אחר:
תיקון העירוב. גובין לחם שלם מכל בית הפתוח לחצר ונותנין אותו בתוך כלי אחד או גובין קמח מכל הבתים הפתוחין לחצר שיעור גרוגרות לכל הפחות לכל בית ובית ועושין ממנה עוגה אחת או נוטל המערב לחם אחד משלו ונותן אותו במתנה לכל בני החצר ומזכה להן ע"י אחר ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב בדין יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית בכל הבתים שבחצר. ובשיתופי מבואות אומר בדין יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן המבוי לחצרות ומן החצרות למבוי ומשתיהן לבתים ומן הבתים לשתיהן. וכל זמן שאותו העירוב והשיתוף קיים או כולו או מקצתו וראוי למאכל אדם אין צריכין לערב ואם נאכל עירובו משקדש היום מותרין לאותה שבת דהואיל והותרה הותרה ובשבת אחרת צריכין לערב.
ומה שנהגו הראשונים ז"ל שמערבין מפסח לפסח ואפי' אם העירוב קיים לא שיהיה אסורין לטלטל אלא שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקת.
והר”ר אליעזר הלוי זצ"ל היה מפרש שעל כן נהגו לערב מפסח לפסח לפי שאין לך עני שבישראל שלא יהיה לו קמח בפסח מה שאין כן בשאר ימות השנה וצריך לאפות לחם העירוב מצה כדי שלא יתעפש ואם אפאו חמץ מותר אך אינו משתמר כי הוא מתעפש לזמן מועט וכיון שיצא מתורת מאכל אדם אינו כשר לעירוב. ואם נתוספו דיורין מוסיף בו ככר ודיו. ואם נתחלפו דיורין מוכר אותו היוצא או נותן חלקו במתנה לאותו שנכנס במקומו ודיו. מפי' הר"ר מאיר ז"ל. מכל מקום צריך להקנותו לו במשיכה או לזכות לו ע"י אחר כדין שאר מטלטלין.
והר”ר אביגדור כהן צדק זצ"ל השיב לי חמשה השרויין בחצר ועירבו לכל השנה ויצא משם אחד ונכנס אחר תחתיו לדור באותו חצר ובביתו בשאלה או בשכירות והקנה הראשון לשני כל חלקו שיש לו בעירוב מדעת שאר בני החצר. שנינו בעל הבית שהיה שותף עם שכניו אין צריך לערב ולשם שותפות בעלמא מיירי ולא לשום שתוף כדפי' רבינו שלמה זצ"ל ואפי' לקחו חביות של יין בשותפות דפליג בן תדאי ואמר צריכין לערב מטעם אין ברירה דהוי כמו שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד ולאוקימתא דרב יוסף רבנן נמי מודו ליה בלא נשתתפו במבוי אנן לא קיימא לן הכי אלא כר' אושעיה בפרק משילין דבדרבנן יש ברירה ואע"ג דאביי סבירא ליה אין משתתפין בחצר לית הלכתא כוותיה. מיהו אם הקנהו לו משחשיכה לא מהני דקניית עירוב הוי בבין השמשות דבביטול רשות דוקא פליגי בית הלל משום דאסתליקי הוא ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי עד כאן תשובתו.
ואם לא נתן היוצא מן החצר חלקו שבעירוב במתנה או במכר לאותו שנכנס במקומו מבעוד יום יבטל הנכנס את רשותו לבני החצר ואז כל בני החצר מותרין להכניס ולהוציא מבתיהן לחצר וכלל הדבר הזה בהלכה זו שלפנינו.
ובשם הר"ר מאיר זצ"ל מצאתי אחד מבני החצר שאינו רוצה ליתן חלקו בעירוב נוטלין ממנו בעל כרחו. ובני חצר שגבו קמח לעירובן ונילש ונאפה העירוב מבעוד יום ולא הספיקו לברך עליו עד שחשיכה או ששכחו מלערב עליו אין הברכה מעכבת ומותרין לטלטל על ידי אותו העירוב. וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמותרין לטלטל הואיל וגבו ואפו אותו לשם עירוב ואע"פ שלא ברכו עליו ולא אמרו עליו בדין יהא שרא לנא מותרין הן לטלטל בחצר ולא מיבעיא הני בני חצר דכולהו בני דעה נינהו אפי' קטן שגבה עירובי חצרות עירובו עירוב דתנן השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אין עירובו עירוב והוינן בה וקטן לא והא אמר רב הונא קטן גובה את העירוב ופרקינן לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות אלמא בעירובי חצרות אפילו בגיבוי קטן סגי להו וכל שכן הכא דבני דעת הוו ועירבו. והיכא דלא עירבו אתמול למחר מקני להו נהמא בסלא וסמיך עליה. כי הא דאמר ליה רבה בר חנן לאביי ניקני להו חד ריפתא בסלא אלמא בהכי אית ליה תקנתא והיינו דאמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי משם אביו כל שיש לך להקל בעירובין הקל ואע"ג דקיימא לן בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים הכא הוויין ידים וקיימא לן דעירובו עירוב ואע"ג דלא אמרו בדין יהא שרא לנא. ומאי שנא התם דאורייתא הכא דרבנן הלכך עירובן כשר ותו לא מידי עד כאן תשובת הגאון זצ"ל
ומה שכתב הגאון היכא דלא עירבו מאתמול למחר מקני להו ריפתא בסלא אין הדבר כן ואין מוכיח כן בהלכה במעשה דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה דהא דקאמר ניקני להו מר רפתא בסלא מערב שבת קאמר וכן השיב לי הר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל דהאי ניקני להו ריפתא בסלא פשיטא דמערב שבת קני ליה שביתא וכן כתב גם בתשובתו למעלה אם הקנהו לו משחשיכה לא מהני דקניית עירוב הוי בין השמשות: