דין זמן נטילת לולב וסדר ברכתו.
תנו רבנן העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו פי' שאוגדו ומתקנו לעצמו אז מברך אבל אם מתקנו לאחרים אינו מברך ובערב יום טוב עסקינן נטלו לצאת בו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת לולב פי' ביום טוב עסקינן ואע"פ שבירך ביום ראשון חוזר ומברך ביום שני. פי' וה"ה לכל שבעה ואם לא בירך שהחיינו בשעת עשייה מברך בשעת נטילה ואין מברכין זמן אלא בנטילת יום ראשון בלבד וכך השיב בתשובותיו רבינו שלמה ב"ר שמעון ז"ל בשם רבינו יעקב ב"ר יקר ז"ל שאין אומרים זמן בנטילתו של לולב אלא ביום ראשון בלבד לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו אלא בחול בשעת עשייה וכיון שבירך פעם אחת זמן אינו צריך לחזור ולברך זמן פעם אחרת.
כתב בעל היראים ז"ל וכי מברך בעודו מונח לפניו קודם שיטלנו שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואי לאחר שיטלנו משנטלו יצא בו ויש לומר דכל כמה דלא מכוין לצאת לא נפיק והא דמקשינן מדאגבהיה נפיק ביה ולא מתרצינן בשאינו מתכוין לצאת התם משום טרדה דדבר מצוה פטרינן ליה ואי מתכוין שלא לצאת לא מקרי טרוד בדבר מצוה.
ובעל הדברות ז"ל כתב על הברכה אמרו רבוותא קמאי כגון רב [שר] שלום ורב עמרם ורב סעדיה ורב נסים ז"ל דחיישינן לדר' אמי דאמר כיון דאגבהיה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכא דבעי למנקטי שלא בשעת מצוה אי אית ליה ינוקא מייתי ליה ואי לא מהפיך ביה אי נמי נקט שלא כדרך גדילתו ורבינו [האי גאון ז"ל] נשאל על זה ונראין מדבריו כי עיקר (מדבריו) הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם [ופעם] ואם בירך פעם אחת אין ממחין בידו ובשאר הימים אינו מברך אלא פעם אחת וקבלו ונהגו לברך פעם אחת אפי' ביום טוב ראשון בשעת ההלל ואותה מתכונין לשום מצוה וקודם לכן לחבוב מצוה. והא דאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במתכוין לצאת או כשמוציאו לצאת אבל גמר בלבו (לחבבו) ולנוטלו לא יצא דאי לא תימא הכי המטלטלו ממקום למקום הכי נמי דנפיק וקבלו לנענע בשעת ברכה ומתניתין דשיירי כי היכי [דלא] מדכר בשופר תקיעה מיושב אלא תקיעה דתפלה ונטילת לולב עיקר המצוה ומברכין עליה ונענועו דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה ובדיקה מדרבנן ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה וכך קבלו דור אחר דור ואבות העולם רב פלטוי ובעל הלכות ופסקות ז"ל כך הורו לברך ולנענע ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום אע"ג דאגבהיה מברך על נטילת לולב. ועובר לעשייתן דקאמרינן למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק במצוה מברך כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש דהא פרכינן מהא דתניא למאן דאמר על להבא משמע נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ומשני שאני התם מדאגבהיה נפיק ביה ואפי' הכי מברך בתר דאגבהיה ואמאי והא עובר לעשייתן בעינן אלא לאו שמע מינה אפי' אגבהיה עובר לעשייתן קרינא ביה דאפי' נטלו להוליכו לבית הכנסת ויצא בו מברך דהא הכא נטלו ויצא בו מיבעיא ליה ואיידי דתנא לישב תנא נמי לצאת מיהו יצא בו מברך על נטילת לולב הכא נמי לא שנא ועוד כיון דאיכא נענוע דרבנן הוא עובר לעשייתן קרינא ביה והר"ר יעקב ז"ל אמר עיקר הברכה לאחר הנטילה הוא דאי קודם נטילה דלמא פשע ובירך לבטלה ואי תפיש בשמאל נפיק מיניה חורבא וסברי מצוה הכי איכא ולאו כולי עלמא דינא גמירי ואין לשנות וכן מנהג בקידושין ומילה עד כאן לשון בעל הדברות:
וכן נראה בעיני שמברך בשעת נטילתו ואע"פ שהביאו לבית הכנסת דרך גדילתו לא יצא ידי חובתו והא דאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה הני מילי במתכוין לצאת בו או במוציאו סתם אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אבל הכא דדעתו וכוונתו שלא לצאת בו בשעה שמביאו לבית הכנסת אלא בשעת ברכה דברי הכל לא אמרינן מדאגבהיה נפיק ביה ועוד אי אמרינן בכי האי גוונא מדאגבהיה נפיק ביה אם כן יברך אדם ברכת לולב קודם שיטלנו שאם נוטלו ואחר כך מברך כבר יצא משעה שנטלו והוי ברכה לבטלה אלא ודאי אין לחוש בהבאתו ובכל ענין כמביאו לבית הכנסת בין דרך גדילתו בין שלא כדרך גדילתו מברך עליו בשעת נטילה. אמר ליה ר' יהודה לר' זריקא מאי טעמא מברכינן אלולב אמר ליה הואיל ובמינו גבוה מכולן. ומנהג שמברכין על הלולב בעמידה ומפרש בתשובות הגאונים ז"ל דילפינן קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. כתיב הכא ולקחתם לכם וכתיב התם ולקחתם אגודת אזוב:
ובלקח טוב מפרש דילפינן לכם לכם מספירת העומר כתיב הכא ולקחתם לכם וכתיב התם וספרתם לכם וספירת העומר בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. יש תמהין ושאלין למה אין אנו אומרים אחר ברכת הלולב יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו כמו שאנו אומרים אחר ברכת העומר דהא לולב זכר למקדש הוא כדתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש וכתב אחי ר' בנימין ז"ל שאין לתמוה על זה לפי שבעומר היה המזבח זוכה [בו] כדכתיב ועשיתם ביום הנפכם את העומר כבש תמים וגו' לכך מתפללין על העבודה שתשוב למקומה אבל לולב באי זה קרבן המקדש או המזבח זוכה בו. ועוד לולב היה ניטל במדינה יום אחד וכיון דאותו יום אין זכר למקדש גם לשאר הימים אין צריכין לתפלה זכר למקדש אבל העומר אע"פ שהספירה בכל מקום ההקרבה היתה במקדש.
ועוד כתב מה שמברכין על הלולב בעמידה לפי מה ששנינו ובחג נידונין על המים וארבעת מינין הללו הן סניגורין הבאין לרצות על המים ומצות בעל דין בעמידה ועוד שהרי צריכין לנענע בו בקריאת ההלל ומצות ההלל בעמידה אם כן אין לחלק בין סופו לתחלתו. ומצות לולב כל היום כדתנן כל היום כשר לנטילת לולב ותנן מי שבא בדרך ואין בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו לא נטל שחרית יטול בין הערביים שכל היום כשר ללולב מדקאמר מי שבא בדרך שמע מינה דביום טוב עסקינן דהוא דרבנן ואפילו הכי מפסיק סעודתו והוא דליכא שהות ביום והוא הדין יש לומר ביום ראשון. ומצוה להפסיק שמא יפשע מיהו אם לא הפסיק נוטלו בין הערביים: