דין תקיעה במוספין ולא בשחרית.
ומפני מה תוקעין בתפלת המוספין ואין תוקעין בתפלת שחרית דתנן העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא בשני דמתקיע משום ברוב עם הדרת מלך אי הכי הלל נמי נימא בשני משום ברוב עם הדרת מלך אלא מאי שנא הלל דבראשון משום זריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום זריזין מקדימין למצות א"ר יוחנן בשעת השמד שנו פי' שמתחילה היו מתפללין תשע ברכות בשחרית כמו שמתפללין במוסף והיו תוקעין בשחרית משום זריזין מקדימין למצות ומשעת השמד ואילך נהגו לתקוע במוסף ומאז נקבע לתקוע במוספין ודבר זה מפורש בירושלמי שילפי שמד היו ותקעו בשופר כסבורין שונאים שעליהן הן באים עמדו עליהן והרגום מכיון דאינון חמין דעיילין לבי כנישתא וקרו קרית שמע ומצליין וקרו באורייתא ובאפטרתא אמרין בנימוסיהן אינון עסקין. ובאגדה מפרש שמעה ה' צדק זו קרית שמע הקשיבה רינתי (תפלה) [רינון תורה] האזינה תפלתי [זו תפלה] בלא שפתי מרמה זו תפלת מוסף ואח"כ מלפניך משפטי יצא ומשמע הטעם כדי שיהו נמצאין מליאי מצות בשעת תקיעה: