דין קידוש על הכוס וברכת זמן בין בליל ראשון בין בליל שני.
ובערב חג שבועות אין נופלין על פניהן אפי' בשחרית וכ"ש במנחה ואם (היום) [הוא יום] חמישי אין אומרין וידוי ולא אבינו הרחמן. וכל שלש רגלים שוים בכך בין בתפילה בין בקידוש בין בהזכרה (בין) בברכת המזון ובשלשתם חותמין מקדש ישראל והזמנים ואין חילוק ביניהם רק להזכיר שם המועד ביומו וכן שני ימים טובים של גליות דינם אחד בקדוש וברכת המזון ובתפלה ובשניהם נהגו לברך זמן בכוס של קידוש וכל הגאונים זצ"ל שוים בכך אך בשם הרב ר' אלעזר מוירונא זצ"ל מצאתי שאין אומרין זמן בליל יום טוב שני של גליות לא בפסח ולא בעצרת ולא בחג מאי טעמא כיון דביום טוב ראשון בירך שוב אינו מברך דכל הפחות מדרבנן הוא וכל שכן דהאידנא בקיאינן בקביעה דירחא כדמוכח בשמעתא תנינא דביצה וקידוש שאנו חוזרין ומקדשין משום מנהג [כדשלחו הזהרו במנהג] אבותיכם בידכם. וקידוש יום ראשון אינו מועיל ליום שני אבל זמן מועיל וכן נראה בעיני שאין מברכין זמן בליל יום טוב שני של גליות. דאנן בקיאין השתא בקביעה דיומא ויום טוב ראשון עיקר. וכן פסק רבינו שלמה זצ"ל במס' עירובין דאנן קיימא לן בקביעה דירחא ויום טוב ראשון עיקר. וכיון דקי"ל דיום ראשון עיקר. ויום שני אינו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם מה לנו לברך זמן ביום טוב שני כיון שברך ביום טוב ראשון והלא ברכת זמן אינה קבועה אלא על דבר הבא מזמן לזמן ועל דבר חדש דקי"ל אקרא חדתא אמרינן זמן ואין מברכין זמן אלא פעם אחד הכא נמי כיון שבירך זמן פעם אחת למה יברך פעם שנית לא מצאנו דבר זה בכל התלמוד שיהיו מברכין זמן שתי פעמים על דבר אחד. ובפרק במה מדליקין גבי נר חנוכה אמרינן מכאן ואילך ממעט זמן ופרכינן ונמעט נס ומשני נס כל יומא איתיה ופי' רבינו שלמה זצ"ל נס כל יומא איתיה שהרי כל יום ויום הדליקו מן הפך אבל זמן משהיגענו לתחילת הזמן הגיענו הכא נמי כיון שהגיענו לתחלת הזמן הגיענו ואין צריך לברך זמן ביום שני. ובעירובין פרק מי שהוציאוהו פרש לגבי מעשר בהמה דאם יצאו שנים בעשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה פירש התם דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטלה והטעם הוא משום ספקא וכל שכן הכא דיום טוב ראשון עיקר שאין לברך זמן בליל שני:
ועוד ראיה דיום ראשון עיקר דאמרינן בפסחים פרק מקום שנהגו אמר ליה רב ספרא לרב אבא כגון אנא דידענא בקיבעה דירחא בישוב לא עבידנא במדבר מאי ופירש רבינו שלמה זצ"ל מאור הגולה דידענא בקיבעה דירחא דלא צריך לי לאוסופי יום טוב שני משום דשכיחי אינשי התם והרואה אומר מותר לעשות מלאכה בכל יום. במדבר מאי פי' מהו לעשות מלאכה ביום טוב שני אמר ליה הכי אמר רב אמי בישוב אסור במדבר מותר הא למדת שאפילו מלאכה דחמירא מותר לעשות למי שבקי בקביעות החדש באתרא דלא שכיחי אינשי דלא [אתי] לזלזולי בשאר ימים טובים. ואנן בקיאין בקביעה דירחא כדמוכח במס' ביצה וכן כתב בעל המאור זצ"ל הני דנחתי ממערבא אסור להון למיעבד עיבידתא ביו"ט שני בישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו. ובמדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע ליישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור הרי הוקבע להיות כמותם ואסור בין במדבר בין ביישוב.
ורבינו ישעיה זצ"ל כתב זה המנהג אינו כשאר מנהגות שאין משמתין עליהן שזה המנהג לא נהגנו אנחנו מעצמינו אלא שלחו מתם שנעשה כמנהג שהיו עושין אבותינו והם גזרו עליו והחמירו עלינו לעשות ואם כן איסור דרבנן הוא ומשמתינן עליו עד כאן דבריו.
ואין להקשות אם כן למה מקדשין בליל שני מאחר שיום טוב ראשון עיקר. דודאי צריך לקדש מאחר שאנו נוהגין אותו קודש והרי הוא אסור בעשיית מלאכה ואם לא היינו מקדשין ודאי אתי לזלזולי ביה והיו עושין מלאכה. ומיהו קשיא לי בפרק לולב וערבה במס' סוכה משמע דלא בקיאינן בקיבעה דירחא.
והרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו השיב לו על ענין ברכת זמן תיקשי לך קידוש עצמו לפי דעתך שאתה עושהו חול ואנו מקדשין אלא הואיל ושלחו מתם עשאוהו מדבריהם כאילו לא בקיאינן בקיבעא דירחא ומעתה לא הוי ברכה לבטלה מי שבירך זמן ביום טוב שני של גליות ומהשתא לא תקשי לן משמעות דפרק לולב וערבה שכתבה דלא בקיאינן בקיבעה דירחא שזהו פירושו בכל מקום עשאוהו מדבריהם כאילו לא בקיאינן עד כאן תשובתו וכן כתבו רוב הגאונים זצ"ל שמברכין זמן ביום טוב שני של גליות ובברכות פוקו חזו מה עמא דבר מיהו אנו כתבנו מה שנראה לנו בעיני בשר שלנו שאין מברכין זמן בלילי יום טוב שני וכן מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל שאין צריך לומר זמן אלא ביום ראשון בלבד בכל ימים טובים ותשובתו כתובה לפנינו בערוגה העשירית הלכה רפ"ה: