דין שיעור איסורו של חמץ בין בזמנו בין שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו וחטה הנמצאת בתרנגולת או בתבשיל.
בפרק כל שעה אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין בשלא במינו במשהו. רב לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם וגזר שלא במינו אטו מינו. שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור. שלא במינו מותר דלא גזר שלא במינו אטו מינו. ושמואל אמר חמץ במינו ובזמנו אסור בכל שהוא שלא במינו מותר שמואל לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו. שלא במינן בנותן טעם ולא גזר שלא במינו אטו מינו. ור' יוחנן אמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ר' יוחנן לטעמיה דר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין בשלא במינן בנותן טעם שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר פסק רבינו יצחק פאסי זצ"ל מדלא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה דבמשהו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כר' שמעון דר' שמעון לא קניס אלא בדאיתיה בעיניה אבל על ידי תערובות לא וכן כתב בעל הלכות גדולות.
ורבינו שלמה זצ"ל כתב בפסחים בפרק כל שעה אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב דרב סבירא ליה דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ושמעינן מינה דפסק רבא הילכתא כל איסורין שבתורה במינו במשהו דלא שני ליה בין בחמץ לשאר איסורין אלא בהא מילתא דגזר שלא במינו אטו מינו ושמע מינה חלב שנפל בקדירה אסור במשהו וכן הלכתא והא דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים שלא במינן הוא. וכן פסק רבינו שלמה זצ"ל דחמץ בפסח קיימא לן בין במינו בין שלא במינו אסור בזמנו במשהו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו. ואם נתבשל מאכל בקדירה שאינה בת יומא בפסח מותר המאכל שהחמץ הנפלט מן הקדירה טעם לפגם הוא ומשהו של פגם הוא והיינו משהו דהיתר. ואפילו חמץ או שאור שנפל בקדירה או שנתבשל עם בשר צלי מידע ידע ביה דנותן טעם לפגם הוא ומשהו באותו מאכל ומותר אע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחמץ בעיניה שראוי לחמע ואינו פגום דחזיה למילתיה הוא דאסר רחמנא אבל טעם חימוץ שנתערב בקדירה דלא חזי למילתיה כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר. והמחמיר בענין חמץ בפסח תבוא עליו ברכה:
ורבינו תם זצ"ל פסק בזמנו אסור בנותן טעם דקי"ל כר' יוחנן וכריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ועוד דאמר רבא בפ' גיד הנשה אמור רבנן בקפילא ואמרו רבנן בנותן טעם ואמור רבנן בששים מין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא מין בשאינו מינו והתירא בנותן טעם מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים. והא דאמר רבא גבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטא וחמירא דשערי במשהו דווקא בהני הוא דקאמר במשהו דהוו כטבל ויין נסך אבל בשאר איסורין לא פליגי וכן פסק רבינו ישעיה זצ"ל וזה לשונו שכתב בספר המכריע אמרי' במסכתא ע"ז בפרק השוכר זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם רב ושמואל דאמר תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם זה הכלל לאייתויי כל איסורין שבתורה. ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך שבמינן במשהו. שלא במינן בנותן טעם. בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אבל טבל אמאי כהתירו כך איסורו כדשמואל דאמר חיטה אחת פוטרת את הכרי. כתב רבינו חננאל זצ"ל אע"ג דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל וכן כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל איכא מאן דפסק הלכתא כר' יוחנן וריש לקיש דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואיכא מרבוותא מאן דאמר אע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל ומיסתברא כוותיה. דפלוגתא דאביי ורבא בחמירי דחיטא וחמירא דשערי ברב ושמואל שייכא והמורה כתב לעיל בהאי פירקא גבי עכברא דנפל בשיכרא דפסק תלמודא והלכתא אידי ואידי בששים ה"ג וכן כל איסורים שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דאוקמינן לה בפסחים במשהו וטבל ויין נסך דאוקמינן להו לקמן במשהו. ובפרק כל שעה כתב אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב דרב ושמואל סבירא להו דכל איסורין שבתורה כו' ושמעינן מיניה דפסק רבא הילכתא בכל איסורין שבתורה במינן במשהו דלא שני בין חמץ לשאר איסורין אלא בהא מילתא דגזר שלא במינו אטו מינו ושמע מינה חלב שנפל בקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורים בששים שלא במינן הוא וכן כתב בפרק כל הבשר בהלכה טיפת חלב דהלכה כרב ושמואל בכל איסורין שבתורה במינן במשהו כדסבירא להו לאביי ורבא דבתראי נינהו גבי חלא לגו חמרא כו' וקשיא דידיה אדידיה ורבינו תם זצ"ל כתב דהלכה כר' יוחנן וכר' שמעון בן לקיש דאמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. דבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ואביי ורבא כר' יוחנן סבירא להו דהא איפליגו אביי ורבא גבי חמירא דחיטא וחמירא דשערי וגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא ולא איפליגו במילי אחרינא משום דאלו שני דברים בלבד הוו מין במינן במשהו דהיינו טבל ויין נסך ובהני אפי' ר' יוחנן וריש לקיש מודו דרבא בפי' סבירא לי' כר' יוחנן וריש לקיש וזה הפסק של רבינו תם נראה לי דזה הוא הנכון והעיקר דרבא ודאי כר' יוחנן סבירא ליה כדאמרי' בפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בששים ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בטעמא מין בשאינו מינו והתירא בטעמא מין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים אלמא רבא מין במינו בששים סבירא ליה והכא בחלא דחמרא וחמירא דחיטא כטבל ויין נסך דאליבא דכולי עלמא הן במינן במשהו ורב אשי ומר בר רב אשי דבתראי אינון סבירא להו כר' יוחנן דאמרי' בפרק גיד הנשה בההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשערין ליה בששים ובשאילתות רב אחאי גאון זצ"ל בפרשת צו את אהרן מצאתי שפסק הלכה כרבא דאמר [בפרק] גיד הנשה אמור רבנן בששים כגון מין ומינו דליכא למיקם אטעמא דר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במשהו. עד כאן דברי המכריע:
וכן כתב הר"ר זרחיה זצ"ל בספר המאור ואמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו מותר כר' שמעון כתב הרב האלפסי זצ"ל דלא קא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו כרב מדבריו אתה למד שכל מה שנמצא כתוב בספרי הגמרא שלנו במשהו אינו מעיקר הגמרא אלא תלויה היה מפרושי הראשונים והפכוה הסופרים בספרים ועיקר הגירסא היא כמו שכתבנו בנוסחאות מדוקדקות וישנות וחכמי צרפת וחכמי נרבונא עמודי עולם זצ"ל פירשוה למילתיה דרבא כולה כר' יוחנן וכן נראה משמעתא דפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו' שמעת מינה דרבא כר' יוחנן סבירא ליה מין במינו בנותן טעם ואין חילוק בין במימרא דרבא בין במימריה דר' יוחנן דהיא היא בעיניה אלא דפסק הלכתא כוותיה.
ואילו אמר רבא הלכתא כר' יוחנן הוה מספקא לן מילתא דלא בזמנו ואשאר איסורין שבתורה קאי ולפיכך הוצרך הכא לשנות דבריו של ר' יוחנן ולברר הדבר דלא קשיא דידיה אדידיה משום דכי קניס ר' שמעון כי איתיה בעיניה אבל על ידי תערובות לא ולעולם רבא כר' יוחנן סבירי ליה לגמרי ומינה שמעית לכל איסורין שבתורה שהן בנותן טעם בין במינן בין שלא במינן וכן נמצא בכתב ידי מר רב יוסף זצ"ל במדינת גואן שהעיד על רבו הרב אלפסי שחזר בו בסוף ימיו ממה שכתב בסוף מסכת ע"ז דפסק כרב ושמואל מדאביי ורבא לפסוק הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש וכן דעתינו נוטה וכן דעת חכמי צרפת וחכמי נרבונא אלא שאין אנו מורין כן בחמץ בפסח משום דנהגו בו איסור וכן כתב הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו לר' צדקיה בר' בנימין אחי שני זצ"ל כדברי רבינו תם זצ"ל דחמץ בפסח נמי דינו כשאר כל האיסורים להבטל בששים והא דאמרינן בפרק כל שעה אמר רבא הלכתא חמץ בפסח בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב. האי במשהו כרב אינו מן הגמרא שסידר רב אשי אלא פי' גאונים שהוסיפו וכתבו כן ובשאלתות נמי משמע כרבינו תם זצ"ל ואע"פ שרבינו תם היה אומר כן לא לעשות מעשה כי אין לסור מדברי הגאונים זצ"ל ימין ושמאל ועוד שכבר פשט איסורו בכל ישראל אלא בא לפרש ההלכה על אמיתה:
ויש להקשות לפי דבריו נמצא חמיר חמצו של נכרי מחמצו של ישראל דחמץ של נכרי שנתערב במינו בפסח אפי' כל שהוא אוסר דהוה ליה דבר שיש לו מתירין שלאחר הפסח שרי ויש לומר חמץ של נכרי שנתערב בפסח במינו בשעת אכילה הוי של ישראל דמיד שנטלו לאכלו זכה בו לעבור עליו בבל יראה כי חמץ הוא אחד מן הדברים שאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ושייך ביה מעתה קנסא דרבנן הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא והרי אין לו מתירין שאף לאחר הפסח יהא אסור עד כאן תשובת הרב נר"ו.
ומדבריו ומדברי שאר רבותינו אנו למידין שאין לנו להקל בדבר אחרי שפשט איסורו במשהו בכל ישראל שגם המתירין בנותן טעם לא הנהיגו לעשות כי אם במשהו וכך ראוי לעשות.
בהלכות פסח של רבינו שלמה זצ"ל וחיטה הנמצאת בתרנגולת צלויה או מבושלת בפסח אין שום חכם שמתירה לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור ואסור בכל שהוא. וגם ר' אומר שהיא אסורה אבל יש להביא ראיה להתיר מטומאה אם לא מפני שאין אנו יודעין אם למדין איסור מטומאה אי לא ששנינו לגבי טומאה בעוף כדי שתיפול לאור ותישרף דכיון ששהה במעיים האוכל כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה לפי שהוא בא מיד לידי סרחון ואינו חשוב אוכל וכן יש לומר שאין החיטה באה לידי חימוץ אלא לידי סירחון אי פשיטא לן למיגמר איסור מטומאה [ובתשובה אחרת מצאתי שאין למדין איסור מטומאה] ואין להתירה מטעם עיכול וזה נוסח התשובה ששאלת על עוף שנתבשל או נצלה בפסח ונמצאת בתוכו חיטה מהו כך דעתי נוטה שאותו העוף אסור בין באכילה בין בהנאה שאותה חיטה אוסרת ונאסרת דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו ואי איכא דמורה בה כח להיתירא וקא טעי בהא דתנן בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותישרף דברי ר' שמעון ר' יהודה בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת וקא סביר כי היכי דמת מעוכל ולא מטמא באוהל חיטתא נמי כמיתעכלא דמיא ולא מתאסרה. אי תלמיד צלל במים אדירים והעלה חרס בידו חדא דלא ידעי אימת קא בלע לה ועוד מה ענין פסחים אצל אהלות. אדיליף מאהלות מהתירא ליליף מחמץ בפסח לאיסורא דתנן לא יסיק בו תנור וכיריים ואמרי' בגמרא פשיטא לא צריכא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קא משמע לן דאסור וכ"ש חיטה זו שהיא עומדת בעיני' שחמץ גמור הוא ואוסרת ונאסרת. ועוד מצינו שאין האיסור מתבטל בבילוע דתנן דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאין גידולו ממנו אלמא באיסורו קאי ולא מתבטל האי חיטתא נמי לא מתבטלא והיא חמץ גמור ולא מבעיא הא דאיבשלא באיסורה אלא אפי' חיטי קורדניתא דשרירין ויבישין טפי כי שדא מיא עלייהו אסירי דאמר רב גידל אמר ר' חייא בר' יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין כל שכן הא דאיבשלא והתשובה הזאת נראית עיקר. דודאי החיטה מחמת הלחלוחית שבזפק מתנפחת ומתבקעת והרי היא בא לידי חימוץ עד שלא התעכל הלכך אוסרת במשהו לפי המנהג הפשוט בישראל:
ודווקא על ידי בישול או צלי אבל על ידי מליחה אם נמלח עוף או בשר ונמצא שם גרגר חיטה נראה לאחי ר' בנימין נר"ו דסגי בקליפה לבד שקולף מעט מן הבשר שנמצא שם החיטה ודיו. ואע"ג דקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי אין כאן דבר שיש בו כח לפעפע ולאסור.
ורבינו יצחק בר' קלונימוס ז"ל השיב לרבינו שמחה זצ"ל מאישפירא על חיטה הנמצאת בתבשיל ולא נמחית למה אוסרין אותה חמץ בפסח כמו מין במינו לר' יהודה דלא אשכחן דאסור אלא בתערובות גמור שלא סילקו את האיסור כמה דסברה בפרק הערל פרוסה של לחם הפנים שנימוחה וההיא דפרק גיד הנשה חתיכה של דג טמא דמוקי שקדם וסילקו הוה מסתבר לפרש שקדם וסלקו קודם שנימוח שסילקו בעין ואפי' אם נפרש שקדם וסלקו קודם שנתנה טעם לשאר החתיכות שבקדרה התם מפני שיש בו מיחוי שמנונית בכל שהוא הוצרך לסלקו עם הרוטב אני סבור שכך פירשו רבינו שלמה זצ"ל אבל בחיטה שהיתה בעין ואין בה שמנונית מה איסור יש בה ותימה לומר מפני טעם משהו שבזה לא מצינו טעם ר' יהודה ועוד הדבר ידוע שאין בו טעם ולא במשהו אבל אל יאמר אדוני כן שהרי עושין שמן לרפואה מן החטים ואם אינה שמינים כל כך עתה כאשר היו בדורות הראשונים כדאמר ר' יוחנן נהירנא כד הוה בצע ינוקא ריפתא הוה נגיד ואתי מישחא אתרין דרעוהי וכו' אך שומן קצת יש בהן הרי כתיב חלב כליות חטה וכתיב והיה דשן ושמן וכתיב מאשר שמנה לחמו אך אם יש להקל בחיטה הנמצאת בתבשיל כל זמן שאינה מבוקעת וכאשר פסק גאון רב אלפסי זצ"ל וזה לשונו תנו רבנן אין לותתין את השעורים בפסח כו' עד ואי לא קים ליה דהכי הלכתא היכי הוה עביד בה עובדא ובמס' תרומות תמצא חילוק בין שלם למחותך בענין פצועי זיתים ולא יכולתי לכתוב הכל עתה.
אך יש לדקדק סעד לדברי האלפס ואשר כתב דכל הפחות יהא מותר למוכרו לנכרים כההוא ארבא דחיטי דנפל עילייהו יין נסך ושרייה רבא לזבוני לנכרים וכו'. עד שאתה תמיה על זה תמה על עצמך היכא דנתערב בטעמו וממשו נעביד ליה אי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר חוץ מדמי יין נסך שבו וקיימא לן כוותיה אי נמי כר' אליעזר דאמר יוליך הנאה לים המלח וקיימא לן כוותיה אלא שאני חמץ בפסח דחמיר איסוריה דלא אשכחן איסור שאסר במשהו אלא האי הלכך ליכא לאיקולי ביה אפילו ביין נסך וע"ז דחמיר איסורייהו דאפי' יין נסך דחמיר במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ועוד חזינן דמחמרינן טפי בחמץ בפסח משאר איסורי.
מצאתי לגאונים ז"ל מעשה היה והתיר מורי תרנגולת שנמלגה בחמץ בפסח והיה הזפק בתוכה ובו חטים והתיר מטעם דקרום הזפק מפסיק בינו לבין הבשר ועוד מצאתי מצאו בבאר לחם בפסח ואסרו לשתות מימי הבאר: