דין תכשיטין המותרין לאיש לצאת בהן ודיני קמיע
תנן תנו רבנן לא יצא האיש בסנדל מסומר ולא יטייל בו מבית לבית ואפי' ממטה למטה אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה כתב אחי הר"ר בנימין נר"ו סנדל המסומר שדברו בו חכמים לא יכולנו לעמוד על עקרו ואינו כמו הסנדלים המצויין אצלינו ואלו שלנו אינן אסורין אלא גזירה שמא יצאו מרגליו. אלא שמא תשבר הרצועה שעליהן ויבוא להביאם ארבע אמות ברשות הרבים וכיון דברשות הרבים אינן אלא גזירה ברשות היחיד הוי גזירה לגזירה והשתא דלית לן אלא כרמלית אינו אסור ברשות היחיד כלל וכן כתב הר"ר אברהם בן הר"ר שלמה זצ"ל אלו הסנדלין שלנו למה הן אסורין גזרה שמא ישתלפו מרגליו ויבוא להביאם ד' אמות ברשות הרבים. ולא יצא במנעל יחיד בזמן שאינו ברגליו מכה אבל אם יש ברגלו מכה מותר. ולא בתפלה ואפילו למאן דאמר שבת זמן תפלין היא לכתחלה לא יצא דלמא מיפסקא ואתי לאייתויה ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל אם הוא מומחה בין דאיתמחי קמיע בין דאיתמחי גברא. דעבד תלתא קמיעין לתלתא גברי חד חד זימנא בין דאיתמחי קמיע דעבד חד קמיע לתלתא גברי והועיל להם מותר לצאת בו בין קמיע של כתב בין קמיע של עקרים בין חולה שיש בו סכנה בין חולה שאין בו סכנה ולא שנכפה אלא אפי' שלא יכפה ואלו הטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה סגון גות גות וזולתן ואין בהם חותם נראה שאסור אדם להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב בקמיע מומחה. לא יצא אדם בשיריון ולא בקסדא היא כובע נחשת או ברזל או עץ ולא במגפיים הם בתי שוקיים של ברזל ולא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה הוא עץ שראשו אחד עב או ברזל שראשו אחד עב ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת.
בספר התרומה מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם אפי' ברשות הרבים גמורה דליכא למיגזר באיש דלמא שליף ומחזי ורבינו ישעיה זצ"ל כתב מבעיא לי בטבעת שאין עליה חותם גזרו בהו רבנן דלמא שליף ומחזי כי היכי דגזרו באשה בטבעת שאין עליה חותם אי לא ומצאתי בירושלמי בהלכה ולא בעיר של זהב והאיש על ידי שאינו שחץ מותר נשמעינה מן הדא רבן גמליאל ברבי לטייל בתוך חצרו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו אפי' בחצר.
בספר יראים שני סרבלין ושני תכשיטין אחרים זה על זה והוא אינו צריך להם אלא לאחד מהם אסור מדתנן בפרק כל כתבי הקודש לענין דליקה ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף למדנו שלא במקום דליקה אסירי ורבינו שלמה זצ"ל הביא מכאן ראיה לאסור על האי דתנן בפרק במה אשה קמרא עלוי המיינא מאי אמר ליה תרי המייני קאמרת פי' אסורין הן והתרומה כתב מותר לצאת בשבת בשני סרבלין מפני הצינה ואפי' אם היה אדם אסור לצאת בשני חגורות דהא דאמר תלמודא תרי המייני קאמרת פי' רבינו שלמה זצ"ל שני פירושים אחד להיתר ואחד לאיסור ואחי ר' בנימין נר"ו כתב אפי' למאן דאסר תרי המייני נראה שאם בגדיו ארוכים וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד שלובש הרשות בידו ואין אנו אוסרין תרי המייני אלא זה על גב זה אם כן הני נשי דידן שיש להן כתנות שלובשין אותן ובהן המיינין תפורין לחגור מתניהן ואחר כך חוגרין עוד חגורה של משי או רצועה של כסף טוב להן שלא תחגורנה המייני הכתנות שלא יהיו חשובין כשני המיינין ודיי להן בחגורה או ברצועה ואם תאמר הרי המייני הכתנות נחשבות כמשאוי כיון שהן מחוברין בכתנות ובטלין לגבייהו שריין דאמר מר מתעטף אדם בכילה ובסכיה ויוצא בה לרשות הרבים והנכון היה להסיר אותן ההמיינין התפורין בכתנות שהרי אין בהן חשיבות כל כך וטוב להן להסתלק מן הספק והנראה בעיני שאין שום ספק בזה דודאי מאחר שהן תפורין בכתנות הרי ככסכוסי כולה ובטלין הן לגבי הכתנות ומותר להן לחגור חגורה אחרת ואין כאן משום תרי המייני. עוד כתב אחי. אומר אני דמותר להתעטף אדם בשני סודרין או לצאת בשני אנפיליאות מפני הצינה וכן אלו שיש להן שני אבנטים במכנסיהן האבנט האחד שבו תלויין הרצועות שקושרין בהן האנפיליאות והאבנט האחר שמחברין אותן למעלה במתניהן. נראה שמותר אם תפירת המכנסיים חלוקה לשני האבנטים. אבל אם אין תפירתן חלוקה [נראה] שאסור מדי דהוי אתרי המייני זה על זה דאסורין.
כתב בעל התרומה הרצועות או הפתילין התלויין באבנט שבתוך המכנסיים ופעמים שהן חשובין ויקרים ההן של משי ותלויים בהם קרסים מוזהבים וקושר ראשו השני באנפיליאות של עור או של בגד למותחן ופעמים שהולך יחף שמא מותר. אע"פ שנושא אותן החוטין החשובין התלוין באבנטו לפי שאם חפץ ילבוש האנפיליאות ויצטרך להם ואפי' ביום הכפורים פעמים שקושר בהם ראשי המכנסיים הנופלין למטה וזוקפן למעלה. והמחמיר לקשרן ולקובען באנפיליאות או לבתי שוקיים וכשנועלין ולובשן כורך ראשן השני באבנט וכשהולך יחף נשארו באנפיליאות ואינן כלל עליו טוב הדבר ויצא מכלל ספק תבא עליו ברכה.
וגאון אחר ז"ל כתב מה שמוליכין רצועות הנקראין איילירי באבנט כדי לקשור האנפיליאות או בתי שוקיים למותחן ופעמים שהולכין יחף כגון ביום הכפורים אי נמי בקיץ מרוב החום נראה שאין איסור בדבר ולא משאוי הוא דהא אמרינן פרק תולין מתעטף אדם בכילה וכסכסיה פי' רצועות התלויין בה ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש. ואקשינן מאי שנא מטלית שאינה מצוייצת כהלכתא שאם יוצא בה בשבת חייב חטאת ומשני ציצית לגבי טלית חשיבה ולא בטלה הכא כילה מבטל לה הוא הדין מצינן למימר הכא דבטילי אגב האבנט מיהו אם הן מוזהבות או שהן של משי איידי דחשיבי לא בטלי דומיא דציצית דחשיב ולא בטיל. אמנם רבינו ישעיה זצ"ל כתב אלו הפתילין שהן תלויין באבנט של המכנסיים וקושר בהן בתי שוקיים אם אינו לובש בתי שוקיים אותן הפתילין משאוי הם להוליכן בשבת ולא דמי לכסכיסי כילה שכסכיסי כילה הן משמשין את הכילה ומתוך כך הן בטלין אצלה אבל הפתילין אינם תשמיש האבנט אלא בפני עצמן הן לקשור בתי שוקיים בהן וכיון שאין לו בתי שוקיים משאוי הן ואסורין. עד הנה דברי הרב זצ"ל.
ולצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גוואנטי מפני הצינה אע"פ שיש למצוא צד היתר שהרי הן כעין מלבוש לידים. חוכך אני בהן להחמיר לפי שאין אדם יכול למשמש בידיו יפה ולעשות מה שצריך לו ופעמים שצריך למשמש בבשרו מפני כינה שעוקצתו אי נמי לחכך בבשרו וצריך להוציאם מידיו ושמא ישכח ויוציאם ד' אמות ברשות הרבים אך אם תפרן מערב שבת בבתי זרועיו של מלבושו או קשרן קשר של קיימא יפה דליכא למיחש דלמא משתלפי שרי. וכובע של לבד שקורין פלטרו או של קשין וכנפי טווסין לפי פי' רבינו שלמה ורבינו גרשם ז"ל מותר לצאת בו אך שיהא מהודק וקשור בטוב שלא יפילנו הרוח כדאמרינן ההיא סיינא שרי והתניא סיינא אסור לא קשיא הא דמהדק הא דלא מהדק ופירש"י דמהדק להיתר שהוא קשור ומהודק בראש היטב שלא יפילנו הרוח ורבינו חננאל ז"ל פי' סיינא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן חסר הן יתר ואנו ראינוהו פעמים רבות ועושין אותו להאהיל על הפנים שלא יכם השמש וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף בבגד הוא חשיב כאהל ואסור. ובפרק בתרא דעירובין פירש סיינא כובע שעל ראש האדם שיש לו כנפים יוצאות כגון שפתים פשוטות גוננות על הפנים מפני השמש אם מהודק אפי' יש בו טפח שרי ואי לא אסור. ויש דמפרשין הא דמהדק הא דקתני מותר בכובע דמהדק בכל צדי הראש שהוא עשוי להוליכן כעין זה שקורין אלמוצא והא דקתני אסור בדלא מיהדק על ארבעת צדי הראש ושפתותיו בולטין מן הראש ולחוץ טפח דהשתא הוי אוהל ואסור אבל אינו רחב טפח מותר שאין זה דומה לאהל.
ורבינו ישעיה זצ"ל פי' כפי' רבינו שלמה זצ"ל דלאו משום אוהל נקט ליה שאין אהל במלבושי אדם אלא מטעם שמא יפריחנו הרוח והלכך מהדק שרי לא מיהדק אסור. ועל אלו הכובעים שהן של בגד דק נראה בעיני שצריך לקושרו תחת צווארו שהרי אינם מהודקים ומיושבין היטב על הראש ונוחין וקלין הן (להוציאן) [להפריחן] הרוח מראשן ויש לחוש שמא יוליכם ד' אמות ברשות הרבים אבל במטוה של נוצה של עזים ליכא למיחש שהרי מתיישב היטב בראש. וכן כתב בעל התרומה מטוה של עזים שלועזין בירוטא אפי' בלא קשור מותר [כיון] דמיהדק שפיר בראש. ועוד כתב אסור להניח על כתיפו שוליו של טלית הנופלין לאחוריו וכן שני קרנות טליתו התלויין למטה לפניו אסור להניחם על כתיפיו. ואם נפסקו רצועות סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו מותר ללכת בכך לפי שהלולאות בטילות לסרבל ואם הם מוזהבות וראויות עוד לשומם בסרבל אם כן חשובות הן ולא בטלי ואסור ללכת בהן ברשות הרבים כמו טלית שאינה מצוייצת כהלכתא.
ובשם רבינו תם זצ"ל מצאתי היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו בין כתפיו בשבת חייב חטאת פי' שאחר שנתנה על ראשו הגביה שוליה על כתפיו ואין זה דרך מלבוש והר"ר יוסף זצ"ל כ' אסור לקפל קרן הטלית על כתיפו דנראה כמשאוי אבל להתעטף בטליתו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה ומתכסה בו כתיפו [וגופו] מותר וגאון אחר ז"ל כתב אסור לקפל אדם טליתו על ראשו ועל כתפו בשבת מפני חמה או מפני הגשמים דהכל משאוי הן. אבל לפי' רבינו חננאל זצ"ל משמע שאינו אסור אלא כשמסירה כולה מעליו ומקפלה ונושאה על כתפו. וזה לשונו כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלא חתימא פי' דת המלך היתה באותו עת על כל הקונה סרבל מייתי ליה גבי מוכס ויהיב ליה מיכסיה וחתים עליה (באינך) [במטבע של אינך] כדי שידע שניטל מיכסיה וכל טלית שנמצאת בלא חתימה (ואינה) [אינך] בכנפיה נתפש לובשה כגונב המכס. הלכך מתיירא כל אדם לצאת בטלית שתלוי עליה חותם זה חיישינן שמא יפסק החותם ומפני פחדו של מוכס יסירנה מעליו ויקפלנה וישאנה על כתיפו כמשא לפיכך אסור כל אדם לצאת בטלית שיש עליה חותם: