דין הנפטר ביום טוב לאבילות ולקבורה ולכל דבר.
אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני ימים טובים של ראש השנה מה שאין כן בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי אבל לא אישתהי לא משהינן ליה ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי לא משהינן ליה מ"ט יו"ט שני לגבי מת כחול שוויא רבנן אפילו למיגד ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא. אמר רבינא והאידנא דאיכא חבריה חיישינן. כתב הר"ר אליעזר (מטול) [מטוליטילה] בשם רבינו תם ז"ל אפי' אנן דלית לן חברי אסור דהוי דבר שנאסר במניין דצריך מניין אחר להתירו ומעשה באחד שקבר את מתו ביום טוב שני ונידוהו. ע"כ דבריו.
ואני מצאתי בשאלות אשר שאל הר"ר יצחק ב"ר משה מרבינו ישעיה ומרבינו אליעזר ב"ר שמואל מוירונא ז"ל מעשה היה והוליכו את המת ביום טוב שני לעיר אחרת וכעס עליהם רבינו תם ואע"פ שלא היה באותו העיר בית הקברות מפני שהיה להם לקוברו באותה העיר ולאחר יו"ט יוליכו אותו לעיר אחרת ואם זה המעשה אשר הביא הר"ר אליעזר (מטול) [מטוליטילה] א"כ אינו מטעם משום חברי ואפשר שהוא מעשה אחר ובעל הדברות ז"ל כתב והשתא דליכא חברי אזלינן בתר מנהגא. בהלכות גדולות. תנו רבנן מועד עצמו עולה למנין שלשים ואינו עולה למנין שבעה ובעי למינקט בתר הכי שבעת ימי אבילות ומונה שלשים יום מיום שנפטר [המת] ואע"ג דליכא אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג כגון תשמיש המטה והכי אמר משמיה דגאון ז"ל היכא דשכיב ליה שיכבא ביום טוב ראשון או ביום טוב שני או בחולא דמועדא או ביום טוב ראשון של יום טוב אחרון לא נהיג אבילות עד דנפקייומי טבא כולהו אבל יומא בתרא דמדרבנן הוא. מיסלק סליק ליה למנין שבעה. ואבילות לא נהיג ליה ביה כלל אבל שכיב ליה שיכבא ביו"ט שני [של יו"ט האחרון או ביו"ט שני] דעצרת כיון דעיקר אבילות יום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' היום אסור ולמחר מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וכיון דיום ראשון דאבל מדאורייתא ויום [טוב] שני ספיקא דרבנן אתא עשה ודאי דיחיד ודחי ספק עשה דרבים וכן כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל ורבינו חננאל ורבינו ישעיה ז"ל וכן מצאתי במנהגות מגנצא ולגאון אחר ז"ל מה שנמצאו כתוב בהלכות גדולות בהלכות אבל דיום שמיני של פסח עולה למניין שבעה לאו דסמכא היא וליתא כלל דלא אשכחן דפליגו רבנן בין קדושת יום טוב ראשון לקדושת יום טוב שני אלא לקבורת מת בלבד וכדרבא דאמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל ולקבורת מת נמי לא אמרן אלא למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אבל לעניין אבילות כי הדדי נינהו דתנן שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין ובתר ריגלא בעי למינקט שבעת ימי אבילות.
ועוד מצאתי רבינו שלמה כהן משום אביו חולק על הא דבעל הלכות גדולות ורבינו יצחק פאסי ורבינו חננאל ושאר הגאונים וגם הר"ר ברוך מיריינשבורגו ז"ל חולק על הגאונים שפסקו דמאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב שני נקיט שבעה מיומא דמית ביה ונהיג ביה אבילות ומביא ראיה מהא דגרסינן בפרק קמא דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי משתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות ופי' רבינו שלמה ז"ל והתירו לו להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה האבילות בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל ליכנוס עד שיעברו ימי האבל ופורש ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג ז' ימי המשתה ע"כ לשונו. הא למדת שאע"פ שרגל דחתן דרבנן הוא אפ"ה מבטל אפי' יום ראשון דאבילות עד כאן ראייתו של רבינו ברוך ז"ל.
ומצאתי שכתב מאן דהוא על דבריו ונראה לי דשבעת ימי המשתה יש להם סמך מן התורה לבטל אבילות כי ההוא דפרק קמא דמועד קטן גמרא ר' מאיר אומר רואין את הנגעים ותניא וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו וכו' מיכן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ולאיצטליתו ולכסותו שבעת ימים וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי ר' יהודה פי' רבינו שלמה ז"ל דנוהגין היו לעשות שבעת ימי המשתה לחתן ונותנין לו שבעת ימים שלא ייראה לכהן הואיל ועדיין לא נראה לכהן לא יתחיל לכתחילה בימי חתונה ובימי הרגל ור' אומר אינו צריך הרי הוא ואמר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו' ודבר הרשות איכא בינייהו פי' דלר' יהודה דוקא לדבר מצוה נותנין לו המתנה שלא ליראות לכהן אבל לדבר הרשות אינו צריך להמתין [ולר' אפי' לדבר הרשות] הא למדת דמדמי רגל דחתן לרגל דאורייתא כדי לבטל אמירת כהן שלא יאמר טמא. ואע"ג שאינו טמא עד שיאמר הכהן טמא מכל מקום דמאי איצטריך רחמנא להתיר המתנה שלא יראה לכהן. ש"מ דכרגל דמי לענין הנגע הוא הדין לענין אבל דתרווייהו כי הדדי נינהו אבל ומנודה ומנוגע להרבה דברים ואע"ג דר' פליג ולפי דבריו אינה ראיה וקיימא לן הלכה כר' מחבירו הא לא קשיא דיש לומר דההיא דכתובות ר' יהודה היא וכל זה דחקתי לפרש כדי לקיים דברי הגאונים ז"ל.
מיהו אף על פי שקיימתי דברי הגאונים ז"ל הר"ר אליעזר ב"ר יואל הלוי ז"ל היה חולק על הגאונים וגם בספר הדינים של רבינו יהודה הכהן חולק ואומר דלעולם נקיט שבעה אחר הרגל וכבר היה מעשה במורי ר' יהודה החסיד ז"ל שהיה יום מיתה ויום קבורה ביום טוב אחרון ולא נהג אבילות ולא הביא ראיה לדבריו רק שהיה אומר חלילה לי לחלל יום טוב ורבותי שבביהם מורין הלכה כדברי הגאונים לישב באבילות ביום טוב אחרון או ביום טוב שני של עצרת כשהוא יום מיתה ויום הקבורה. וכשנפטרה אשתו של ר' יצחק נ"ע ביום טוב ראשון של סוכות וקודם התפלה ביום טוב שני ליווה כל הקהל וקברוה ולא הלכו לביתו לנחמו וישב בעלה לאחר הסוכות ששה ימים בלבד כך הורה לו רבינו שמואל הלוי ז"ל ועוד היה מעשה באחד שמת ביום טוב שני של ראש השנה והצריכו את קרוביו לישב באבילות על פי הגאונים.
ויש שרצו לפטור משום דשני ימים טובים של ראש השנה קדושה אח היא ואמרו אלו הגאונים כי שאר הגאונים כתבו או ביום טוב שני של עצרת מהו הוצרכו להזכיר של עצרת אם אין בדעתם למיעוטי יום טוב שני של ראש השנה. ועוד היה מעשה שחל יום טוב ראשון של ימי אחרונים בשבת ובו ביום נפטרה אשה אחת ונקברה באחד בשבת שהוא יום טוב אחרון והוצרך מורי ה"ר יעקב בן הר"ר יצחק הלבן לישב קרוביה באבילות כדברי הגאונים. מיהו ליתא דעד כאן לא פסק רבינו חננאל ורבינו יצחק אלפסי אלא דוקא כגון שהיה יום מיתה ויום קבורה ביום טוב אחרון אבל כי האי גוונא לא עד כאן דבריו.
והנראה בעיני כדברי הר"ר ברוך ושאר הגאונים שאומרים שאין לנהוג אבילות ביום טוב אחרון ואע"פ שהוא יום מיתה ויום קבורה כדמוכח בפרק ואלו מגלחין דגרסינן התם אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר ושמחת בחגיך אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. אי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחה עשה דרבים ולא קא מפליג בין יום טוב ראשון ליום טוב שני ואדרבא מהא מתני' ומברייתא זו שהביא זה החבר יש ראיה להשיב על דברי ר' יצחק ורבינו חננאל ולהביא סעד וסיוע לדברי הר"ר ברוך ושאר הגאונים ז"ל שסוברים כן. דתנן ר' מאיר אומר רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר כו' וקיימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי.
וכן מן הברייתא דתניא וביום הראות כו' מיכן אמרו חתן שנולד בו נגע כו' וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל ולא שנא יום טוב שני מיום טוב ראשון והכי נמי לגבי אבילות לא מצערינן ליה כל ימי הרגל לישב באבילות דאבל ומנוגע איתקש להדדי להרבה דברים ועוד לגבי חתן אמרינן דנותנין לו זמן ואפילו לאיצטלתו ולכסותו כדי שלא לצערו כל שבעת ימי המשתה כל שכן ברגל דלא מצערינן לאבל לישב באבילות.
ועוד אם אתה מצריכו לישב באבילות אתי לזלזולי ביום טוב שני. ועוד שלא מצינו חילוק בין יום טוב ראשון ליום טוב שני אלא קבורת המת בלבד ואדרבא מדשלחו מתם הזהרו מנהג אבותיכם בידכם הוינן כאילו לא בקיאינן בקביע דירחא ואין חילוק בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. ועוד ראיה דתנן הרגלים מפסיקין ואינן עולין ועל כורחין אינן עולין למנין שבעה קאמר דאי למנין שלשים הא קיימא לן דרגל עולה למנין שלשים. אלמא בהדיא מוכח שאין אבילות נוהג במועד. הלכך הנכון הוא כדברי הר"ר ברוך ושאר הגאונים שיש להם זאת הסברא והמיקל לישב באבילות נראה בעיני כמחלל כבוד יום טוב: