דין מה שנהגו לרחוץ ידים במים או לקנחן בעפר לאחר קבורה.
מצאתי בשם רבינו קלונימוס ז"ל לאחר סיום צידוק הדין וקדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכין אחרי גיום וטעמו של דבר כדי להפסיק בינם ובין המיתה. והעשב שלוקחין עם העפר כמה דאמרינן ויציצו מעיר כעשב הארץ דהאי קרא בתחיית המתים מדבר ולהכי לוקחין עפר שמזכיר כי עפר אתה דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ובהכי מזכירין יום המיתה ומקבלין עליהן דין שמים ובתשובות הגאונים ז"ל מצאתי בתר שקברו שכבא לא נהגו מעולם בבבל (כמו שאמר) לקנח ידיהם בעפר (אך) [כך] אנו רואין דמאן דעבד הכי אין בו כלום אלא שרי למיעבד ודאי כמה דלא קביר שכבא לא רגילי בשאלת שלום אלא אמרי להדדי תנצל מכל צרה אלא כד הדרין איכא דאמרי הכין ואיכא דשאלי בשלמא ולא שמיע לן דאית ביה משום מזיקין אבל נטילת ידים בתר הכין ליכא אלא למי שנשאו המטה בלבד ושמענו אנו טעמא בעלמא קינוח ידים בעפר זכר לאפר פרה שהיו מזין על טמאי מתים וכן נמי רחיצת ידים זכר לטבילת טמאי מתים שלא תשתכח מישראל תורת פרה אדומה ועוד מצאתי מה שנוהגין לרחוץ ידיהם כשחוזרין מלקבור את המת סמכו אהא דאמרינן בנדרים פרק אין בין המודר יצא ר' עקיבה ודרש כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים. ולהכי רוחצין ידיהן לומר שלא פשעו מלבקרו כראוי והר"ר אברהם בר' שלמה ז"ל כתב אסמכתא על הא דאמרינן אתיא שם שם מעגלה ערופה וכתיב התם ורחצו זקני העדה וגו':