החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. כתבו תו' הא דלא נקט החולץ למעוברת כדנקט בגמרא משום דרבותא הוא אע"ג דלא הוכר העובר בשעת חליצה ונראה חליצה מעולה אפ"ה לא פסלה כשהוולד של קיימא ובגמרא נקט למעוברת לרבותא אף דהוכר העובר כיון שהפילה חליצה מעלייתא היא ע"כ ולפום סוגיין לק"מ דמתני' אתי לאשמועינן דאסור לחלוץ למעוברת וא"ת הא מסיפא שמעינן דלא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים י"ל אי מסיפא ה"א דנקט לא תחלוץ אטו לא תתייבם א"נ כן דרך התנא לאשמועינן אגב אורחא בקיצור מה דתנן במקום אחר כמ"ש תוס' ריש ברכות. והא דנקט בבבלי בגמרא החולץ למעוברת לרבותא לריש לקיש דאמר צריכה חליצה מן האחין קמ"ל אע"פ שיודע שהיא מעוברת ולא היתה כוונתו בחליצה זו רק לפטרה אם יהיה הוולד נפל אפ"ה צריכה חליצה. ומ"ש תוס' עוד שם ונמצאת מעוברת בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומיא דסיפא הכונס יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' חדשים אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברות ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למיעב' וכה"ג אמרי' בשבועות פרט לאנוס שלא בשעת וסתה ע"כ. ותימא למאן קאמרו הכי אי לר"ש דתנן לקמן פ' האשה רבה ניסת ע"פ עדים מותרת לחזור לו ופטור' מקרבן דמאי ה"ל למיעבד א"כ ה"ל להביא ראיה ממתני' דלקמן דמפורש דפטורה לר"ש ולא ה"ל להביא ממרחק ראייתם ואי לרבנן דפליגי אר"ש הא אינהו מחייבין קרבן במאי ה"ל למיעבד דהתם שהיה לה למידק ולחקור כ"ש כאן שהי' לו להמתין עד אחר תשעה חדשים. משא"כ שם אי לא תסמוך על העדים עד אן תוחיל ותתעגן. גם עיקר ראיית' מהאי דשבועות קשיא דהתם ודאי אנוס הוא דשלא שעת וסתה הוא וכי נאמר שלעולם לא יבעול ומאי ה"ל למיעבד משא"כ כאן ולכך לא הביא בבבלי פ' האשה רבה ראיה מהאי דשבועות וגם בשבועות לא קאמר הגמרא דר' אושעי' אתיא כר"ש. וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ה מה' שגגות שכתב בניסת ע"פ ב"ד חייבת בקרבן. ובבא על אשתו ופירס' נדה שלא בשעת וסתה פטורה מקרבן וי"ל דלא דמיא מאי ה"ל למיעבד דהכא להאי דפ' האשה רבה דהתם לא טרידא בדבר מצוה דאשה לא מיפקדא אפריה ורביה אבל הכא דטריד במצות יבום פטור כדאמרינן בבבלי פסחי' פ' א"ד דף עב א"ר יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור. אך קשה לישנא דמאי ה"ל למיעבד לא שייך הכא ועוד הא אמרי' שם בפסחים בסמוך לוסתה אפי' ביבמתו חייב כיון דלא רמיא מצוה עלי' א"כ ה"נ כיון דיש לו להמתין עד אחר ט' חדשים כמאן דלא רמיא מצוה עליה דמיא וצ"ע: