אומר אני לכך מתכוין מתחלה. נראה דלאו משום חשדא אסור אלא משום דה"ל כנוגע בדבר שלצורך עצמו הוא דן בדבר זה. ונפקא מיני' במקום דליכא חשדא כגון במקום שאי אפשר להתברר שהוא היה המתיר ונוגע איכא. מיהו נוגע ממש לא הוי שהרי ספק הוא אם תנשא לו ועוד דא"כ אף לב"ד יהיה פסול וצ"ע:
תני ב"ד לא יקחו. כ' בש"ע ח"מ סי' רצה ס"ד כל המוכר פקדון ע"פ ב"ד מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו ע"כ וברייתא היא בבבלי ב"מ פ' המפקיד. וקשה למה לא הביא דין זה דירוש' דאף הב"ד לא יקחו ונ"ל דסובר הב"י דהך ברייתא מדת חסידות תניא כדתניא פ' א"ט דן הדין זיכה וחייב וכן העדים שהעידו כולם רשאי' ליקח אבל חכמים אמרו הרחק מן הכיעור וכו'. אך קשה א"כ מאי פריך בסמוך ממתני'. גם מהא דמשני שאני מקח וכו'. מוכח דס"ל הך ברייתא דינא קתני וי"ל כיון דהך ברייתא דפ' א"ט פליגא אברייתא דסוגיין שהרי מפורש דאפי' דיין אחד מותר ליקח כ"ש ב"ד פסקו כבבלי וצ"ע:
הדרן עלך פרק כיצד