החוטם עם הלסתות. כ' הב"י בא"ע סי' יז רי"ו כ' בשם הרמ"ה פרצוף פנים דתנן במתני' הם הלחיי' עצמן ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ע"כ. ונראה דדייק לי' מסוגיין דקאמר ר"י החוטם עם הלסתות משמע דהני תרי סגי לההכרה. ואף דבבבלי תניא דבעינן נמי פדחת מ"מ מירושל' שמעינן דפרצוף פנים היינו הלחיים לבדן ולא דבר אחר שבפנים כגון העינים והפה. מיהו הא קשיא לי הא ודאי לכ"ע אין הפדחת בכלל פרצוף פנים דהא בברייתא תניא פרצוף פנים ולא פדחת פדחת ולא פרצוף פנים אין מעידין וכו'. א"כ מתני' דתנן פרצוף פנים עם החוטם ולא הזכיר פדחת פליג אברייתא וכמבואר בסוגיין. ולמה פסקו הפוסקים כהך ברייתא ודלא כמתני'. ולא שייך לומר מתני' תנא ושייר בכה"ג. וראיתי להרא"ש שהשמיט ברייתא זו וכ"נ מדברי הרמזים אבל הרי"ף מביאה בהלכות וכ"כ הרמב"ם והטור וצ"ע:
ואתיא דמר ר"י בשם רב וכו'. עיי' פירושי בקונטרס. כתבו תוס' בשם ר"ת ודוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימני הגוף וכו' והיכא שאינו נחבל בפני' נראה פשוט שיוכלו להכירו ואפי' לאחר כמה ימים מעידין עליו וכו' ע"ש. וקשה א"כ מאי קאמר ואתיא דמר וכו' הא מהאי קרא משמע דוקא הכרת פנים הוא דהוי הכרה אבל לא שאר הגוף גם מהא דאמרינן בסמוך שהושיב עליהם משמרות ג' ימים משמע דשוב אין שם הכרה ורוב הנהרגים אינן חבולים בפניהם. ועוד לסברת ר"ת אף שנתקלקלה הצורה מ"מ יש סימן בגופן. והרשב"א והר"ן חולקים עליו ועיי' בנ"י וצ"ע: