יבמתה אפי' אחותה. כ' הרמב"ם פ"ז מה"ג ואלו הנשים שחזקתן ששונאו' זו את זו חמותה צרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר ויבמת' אפילו היתה אחותה. וכתב הה"מ אבל רש"י פי' יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה וי"ל לדבריו אע"פ שהטעם כן הוא לא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה. ואיני מבין דבריו פשיטא אף להרמב"ם הטעם הוא כרש"י דאל"כ למה חזקתן ששונאות. וראיתי להרב במ"ל פי"ב מה"ג שכתב דלהרמב"ם א"צ לזה אלא הדברים כפשטן דטעמא דאינה מעידה דחכמים אמדו דעתן של נשים דסתם יבמות שונאות זו לזו אף דליכא חששא שתהיו צרות ע"כ ואינני רואה לזה שום גילוי דעת בדברי הרמב"ם. גם ריהטא דכולא סוגיא דבבלי אמתני' כרש"י אזלא דבעי טעמא למה שונאה ולא מאומדן דעת חכמים ומדשינה הרמב"ם לשון הירושלמי וקאמר אפי' היתה צרתה נשואה לאחר נראה דר"ל דוקא צרתה נשואה לאחר אבל אם האשה שמעידה עליה נשואה לאחר נאמנת וכ"כ הכ"מ ריש פי"ב מה"ג. ודברי הב"ש סי' יז ס"ק יג תמוהים דהבין מדברי הכ"מ אף אם הצרה נשואה לאחר מעידה והא ודאי ליתא שהרי הכ"מ פ"ז מה"ג מביא דברי הירושלמי להלכה דאינה נאמנת ולא קאי אלא אם נעקרה זו שמעידה עליה מהך ביתא שהיו צרות זו לזו דאז נעקרה השנאה מלבה אבל כשנדחית היא והצרה עדיין שם אפשר שניתוסף השנאה ודברים נכונים הם ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה והכא וכו':
מתני' אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות וכו'. מכאן נ"ל אע"ג דקיי"ל כר"י דשונא כשר להעיד מטעם דלא נחשדו ישראל על כך דוקא באנשים אבל בנשים במקום שהכשירו חכמים עדות אשה אם ידוע שיש שם שנאה פסולות להעיד והטעם דנשים דעתן קלות: