לשעבר אבל לכתחלה לא. כ' הרמב"ם פ"ה מה' חליצה בא היבם תחלה על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת ומלמדין הקטנה שתמאן והחרשת יוצאה בגט וכ' הראב"ד בהשגות לא אמרו זה אלא כדי שתקיים מצות יבום שהוא מן התורה ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין ועוד דהא איתא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו ע"כ. והרב בלח"מ האריך להחזיק קושיא הראשונה של הראב"ד ע"ש ובהרא"ש בפרקין ול"נ דלק"מ דודאי בכולן איכא מצוה דאם לא תמאן צריכה הקטנה גט ואיכא למיחש שיאמרו שתי יבמות מבית א' אחת מתייבמת ואחת יוצאה בגט או שיאמרו שניהם צריכים גט וכה"ג אמרינן לעיל בסוגיין לא מצינו וכו' וכן מפורש בבבלי בהרבה מקומות במכלתין. ותדע דקשיא אף לפי סברת הראב"ד מ"ש בסיפא דאר"א הקטנה תמאן. ואי משום דגדולה וקטנה בחדרו וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד אין כל זה מספיק דהא מיהת כבר נתקיים מצות יבום בביאה הראשונה ועכשיו יגרש שניהם אלא ודאי דכך מצותו כדי שלא יאמרו שתי יבמות מבית אחד וכו' וכמ"ש בסמוך. ומ"ש הלח"מ שדברי הראב"ד צ"ע להבינם ודחק הרבה ליישב דבריו ע"ש נ"ל דלק"מ וכצ"ל ועוד דהא אתיא כמ"ד ממאנת וכו' ואין זה אלא טעות המעתיק שהקדים אות יו"ד לתי"ו וזה ברור וכוונתו מבוארת מדמצריך הרמב"ם לחרשת גט ש"מ דסובר דמיאון לא מהני אלא לביאת היבם אבל לא לזיקה וקשיא ליה דאתיא כמ"ד ממאנת למאמרו ולא לזיקה והרמב"ם גופא כתב פי"א מה"ג שממאנת אף לזיקה גם בסמוך גבי גדולה וקטנה כ' שהגדולה מותרת לאחר המיאון ש"מ דסובר דממאנת אף לזיקה. וזו היא בעצמה קושית הרשב"א בחי' סוף פרקין מביאו הכ"מ שם. והלח"מ תי' קנין הגדולה הוי קנין גמור הלכך אמרי' דאתי מיאון דרבנן ומבטל ביאת קטנה שהיא דרבנן אבל לעיל לא אתי מיאון דרבנן ומבטל ביאת הקטנה לקיים החרשת דרבנן ע"כ ע"ש. ותימא אם סמכינן אמיאון זה להתיר הקטנה לשוק למה לא יועיל המיאון להתיר החרשת ועוד בשתי' קטנות כתב הרמב"ם שם הלכה כ"ו אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה ע"כ לכך נ"ל דהיינו טעמא שהגדולה שבעילתה קונה קנין גמור וכמ"ש הרמב"ם והכל יודעין שהוסיף היבם בקנינו מה שלא נפסל ע"י החרשת לכך א"צ להוציאם משא"כ בחרשת וקטנה שפסלה הקטנה כל הקנין שהיה ליבם בחרשת שביאת קטנה מעולה מביאת החרשת וכמ"ש הרמב"ם שם הלכה כ"ז הלכך החרשת צריכה גט. מיהו עדיין צריך תלמוד מאין יצא לו להרמב"ם לחלק בזה. וזה שכתב הרמב"ם הלכה כ"ד היה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת וכו' ע"ש. קשה הא אף ר"א לא קאמר שתמאן אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא וכמ"ש בקונט' וי"ל דזהו כדיעבד שלא לעגן את החרשת לעולם א"נ הרמב"ם מפ' הא דאמרי' הכא לשעבר הא בתחלה לא היינו טעמא דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ותנן בריש פרקין בש"א אין ממאנין אלא ארוסות אבל לא נשואות וקטנה זו נשואה היא דהא בבא עליה היבם איירי הלכך דוקא בדיעבד יכולה למאן אבל לא לכתחלה. ומכאן קשיא לי אמ"ד לעיל בריש פרקין דף מ"ו ע"ב הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנשואין על דב"ש אין מיאוניה מיאונין והכא מוכח דמיאוניה מיאונין ועמ"ש שם בתו' וצ"ע:
דר"מ היא. בקונט' הגהתי דלא כר"מ היא. דגרסי' בבבלי בסוגיין לימא מתני' דלא כר"מ וכו' אפי' תימא ר"מ כי אר"מ גדולה לקטן וקטנה לגדול דחד מינייהו ביאה דאיסורא הוא אבל קטן וקטנה דכי הדדי נינהו לא אמר ופריך בא על יבמה גדולה תגדלנו בא שאני והא תגדלנו קאמר אלא מחוורת' דלא כר"מ ע"כ. וקשה אמאי לא פריך מרישא דתנן יגדלו זה עם זה אטו בשעה אחת נולדו דכליא שנת י"ג ליבם ושנת י"ב ליבמה ביום אחד ואי אין שניהם כלים ביום אחד נמצא שגדול בא על קטנה או קטן על גדולה ואף שמסיפא דייק טפי שפיר הא קיי"ל דעדיפא למפרך מדיוקא דרישא ולא ממה שמפורש בסיפא. עוד גרסי' בבבלי בסוגיין קרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי היא אמר אביי אמר קרא יבמה יבא עליה כל דהו רבא אמר בלא"ה נמי לא מצית אמרת וכו' ע"ש. וקשה הא תנן לעיל פ' האשה שהלך בן ט' שנים ויום אחד פוסל ע"י אחין וכו' משמע דוקא בן ט' הא פחות מבן ט' אינו פוסל ואס"ד דמקרא יבמה יבא עליה מרבינן אפי' פחות מבן ט' אמאי לא לפסול ואי משום דכתיב ואם לא יחפוץ האיש ממעטינן קטן ובן ט' דפוסל מדרבנן הוא כמש"ל פ"י ה"י א"כ קרא יבמה יבא עליה מאי אהני לן וכ"ת דאיצטרך קרא דאין ביאת הקטן ביאת איסור הוא אע"ג שאינו בר הקמת שם למה לי קרא הא אפי' בכל עריות ליכא איסור דאורייתא בביאת קטן פחות מבן תשע ובן תשע בר הקמת שם הוא כדמשמע בכמה דוכתי וראיתי להמהרש"א שהרגיש במקצת ואין תירוצו מכוון לפמ"ש וצ"ע: