כללו של דבר כל המעכב שומעין לו. נראה דברייתא זו אתיא כמשנה האחרונה דאמרה מצות חליצה קודמת למצות יבום דלמשנה ראשונה אינן יכולים לעכב היבום. והיינו דמיבעיא ליה בשניהן רוצין ביבום מי מעכבין עליהם וכופין אותן לחלוץ או לא. וכ"ה בבבלי פ' החולץ דף לט לבתר דמייתי משנה ראשונה ואחרונה אמר רב ואין כופין פירש"י אי ניחא לתרווייהו לייבומי אין כופין לחלוץ דנימא לאו למצוה מכוונים אלא אי בעי מייבם מיהו אם היא אינה רוצה אם אפשר להטעותו מטעינן ליה ואם לאו כופין אותו לחלוץ דאמר ר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ולאו דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן פ' המדיר מעשה בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אי אפשי לקבל ועוד הא פסקינן פ' המדיר הלכתא אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וכ' תוס' ממוכה שחין ובורסי אין ראיה שהן מאותן שכופין להוציא ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם טעמא דמ"ת קודמת וכו' ע"ש והרשב"א בחי' הוסיף ולא ירדתי לסוף דעת רבינו דמהני שמעינן שאין כופין אותה אבל לכוף אותו לא שמענו לולא שיצאו הדברים מפי קדוש היה נ"ל בהפך מדתניא בפרקין חליצה מעושית פסולה ע"ש. ול"נ שהדין עם רש"י דרש"י פי' ר"פ יש מותרות עשה דיבום אינה דוחה לא תעשה דנפקא לן בפ' כיצד מועלתה יבמתו השערה. ותמה הרשב"א הא איתותב הך טעמא התם ואוקי רבא משום גזירה. ועמש"ל פ"ט ה"א בתו' בד"ה למה לי וכו'. ונראה דקשיא לרש"י קושית תוס' בבבלי פ' כיצד דף כ' ע"ב בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו תימא דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה ע"כ. וצ"ל ודאי מעיקרא דשניין אמוראי לתרוצי מתני' דאין עשה דיבום דוחה ל"ת מדאורייתא קשיא ליה שפיר מהך ברייתא אבל השתא האמרי' דאינה דוחה מדריש לקיש ל"ק ליה מהך ברייתא ולא חש לה דהא איכא תנאי דס"ל להא דר"ל דמסקינן בבבלי בנזיר דף מא בין לרבנן בין לר"א אית להו דריש לקיש דקאמר ואס"ד במלקט וברהיטני מצוה קעביד לא שרינן תער כר"ל וכו'. והא דאמרי' התם לרבנן הוכחה אחרינא דאיכא למילף מק"ו מנזיר מה גבי נזיר דאיסורא קעביד וכו' הא מפורש שם בתו' דליתא להך פירכא ועיקר אפירכא דפריך ארשב"ל סמיך. גם לדידי קשיא אהך ק"ו דנזיר לרבנן נזיר לאו חוטא מיקרי ולא קעביד איסורא ואין קרבנו ותגלחתו בא עבור עונו וכ"כ תוס' בשבועות דף ח' ועוד למ"ד נזיר נקרא חוטא אף מצורע נמי נקרא חוטא כמפורש שם בשבועות ע"ש. לפ"ז הא דמשני הש"ס בבלי לעיל פ' כיצד דף כא חליצה במקום יבום לאו כלום היא. לית ליה לרבא כלל אלא סובר רבא דשוין הם. ודחי' בעלמא דחי הש"ס דאפשר למוקמי הך ברייתא כרשב"ל אי לאו דרבא. אך גם לרבא קשיא הא קיי"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וי"ל סובר רבא מדרשב"ל מוכח כדדריש רב דילפינן מועלתה יבמתו השערה דיש יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. שמעינן מהכא דלפי המסקנא יליף רבא מועלתה יבמתו השערה דחייבי לאוין בני חליצה נינהו ואסורין בייבום מדרשב"ל. נמצא דברי רש"י ר"פ יש מותרות קיימין. ושמעינן נמי דליתא להך פירוקא דמשני חליצה במקום יבום לאו כלום היא אלא שוין הם והשתא דייק רש"י שפיר מדרב ששת דאף בשאר אמתלאות אין חוסמין למוכה שחין ל"צ קרא דאף בכל הנשים כופין אותו להוציא ואי משום מצות עשה דיבום הא אפשר בחליצה אלא ודאי מוכה שחין לאו דוקא. והא דמקשי תוס' אראיית רש"י מאגרת מרד. כוונתו מהא דפסקינן הלכתא אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם שמעינן דהלכתא כמשנה אחרונה ואין לנו לעשות פלוגתא בין רב לשמואל אלא אף הא דקאמר רב אין כופין נמי למשנה אחרונה קאמר ובששניהן רוצין ביבום. ומה שהקשה הרשב"א מהא דתניא בפרקין חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. תמה אני פה קדוש יאמר דבר זה הא מסקינן חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובהכי ניחא לן מ"ש תוס' אבל בשאר אמתלא אין נראה דכופין דא"כ למה היו טורחין לקמן פ' מ"ח להטעותו יכפוהו לחלוץ ע"כ. דכיון דבעינן שיאמר רוצה אני ודאי טורח גדול הוא לכפותו לכך ויש הרבה חששות ותקלות בדבר וטוב מזה להטעותו. וכ"כ הרשב"א גופיה בפירקין דף קו בד"ה א"ל וכו' ע"ש כנ"ל לקיים דברי רש"י הברורים ונכונים כפי משמעות הברייתא דבסוגיין. ובמ"ש י"ל קושית תוס' פ"ק דף ט' ע"א בד"ה והרי וכו' תימא לר"י אמאי לא אמרינן לר"ע דניתי עשה ולידחי לא תעשה ע"כ. דהא אסיקנן דלרבא חייבי לאוין בני חליצה הן מדכתיב ועלתה יבמתו השערה ולר"ע ודאי לית ליה הך דרשא דקשיא קושית הש"ס בבלי דף כ' ואימא חייבי כריתות וליכא לשנויי כדשנינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ח"כ לא תפסי בהו קידושין דהא לר"ע אף ח"ל לא תפסי בהו קידושין. מאי קאמרת א"כ ליהוי חייבי לאוין לר"ע בני ייבום דליתי עשה ולידחי ל"ת ולחליצה לחוד ליכא למימר דהא מדכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת ילפינן כל העולה ליבום עולה לחליצה הא ודאי ליכא למימר דא"כ צ"ל דקרא סותר כללא דרשב"ל דהא אפשר נמי בחליצה ואפ"ה מתיר קרא לייבם. וכבר אסיקנן לרבא חליצה וייבום שוין והיינו ממש כדיוקא דש"ס דנזיר שהבאתי לעיל בין לרבנן בין לר"א א"ו לר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו ועמש"ל פ"א ה"א בד"ה יבמתו ופ"ו ה"ג בד"ה מתני' ופ"ד הי"א בד"ה המחזיר והבן כל הדברים ותראה שהאמת עד לעצמו: