בשעה שהעבד ובו'. כתב הי"מ ובי"ט הראשון עבדינן כמה מצות שביתת י"ט וקרבנותיו וסוכה ולולב וניסוך המים. משעה שהעבד כלומר אחר שהשלים עבודתו ורות רבו נוחה הימנו והיינו ביום האחרון שכבר עשו כל מצות החג ע"כ וקצת קשה הא צריכין לפרש משעה שהעבד שימש כל צרכו בלשון עבר א"כ הל"ל כלשון שאמר ר"א בשעה שהעבד שימש כל צרכו וע"ק למה יקרא שימוש מצות החג שימש כל צרכו אבל לפמ"ש בקונט' ניחא שכיון שיצאו זכאים ביה"כ מסתמא הכריעו הזכיות וזהו נקרא שימש כל צרכו:
לית כל עמא תמן. בר"ה פ"ד דף י פריך הש"ס ואמר אף בהלל כן ופי' בי"מ קושיא היא לתקנו הלל נמי במוסף דכי היכי דזכי השני בתקיעה יזכה גם במוסף ומשני לית כל עמא תמן שאחר תפילת השחרית וקריאת התורה רבים יוצאים והולכים להתפלל מוסף ביחיד ולא יקראו הלל בציבור ע"כ וקשה וכי לית לן זריזין מקדימין למצות דנימא בשביל שזכה השני בתקיעה יזכה בהלל וע"ק דבבבלי בר"ה שם מפורש איפכא דקאמר מ"ש שני מתקיע משום ברוב עם הדרת מלך בהלל נמי נימא בשני משום ברוב עם וגו' הרי דבמוסף מצויין רבי' בבה"כ מבשחרית וע"ק מדמשני הש"ס כאן דבערב לית כל עמא תמן ואס"ד דאף במוסף אין הכל מצויין בבה"כ כמו בשחרית א"כ מאי אהני לן התקנה שתקנו להתחיל להזכיר במוסף עדיין איכא לכל החששות שישנו בערב. לכן כמ"ש שם בפירושי בקונטרס עיקר גם מ"ש בעל המאור בריש פרקין במדרש אגדה מצאתי לפי שאין דעתו של אדם מתיישבת עליו אלא במוסף כדכתיב בלא שפתי מרמה זו תפילת מוסף מיד מלפניך משפטי יצא זו היא שתוקעין שופר בתפילת המוספין ע"כ הנה דברי אגדה זו הם בירושל' דר"ה פ"ד דף י ושם פירשתיו אך מ"ש לפי שאין דעתו וכו' ורוצה לומר טעם זה גם בהזכרה הוא תימא דא"כ אף בהלל כן דהא הזכרה נמי אינה אלא שבח ואפ"ה היא דוקא במוסף ואנן תנן דבשעת ההלל הראשון קורא את ההלל אבל לפמ"ש שם בקונטרס לא שייך הך קרא אלא לענין תקיעה שאז המשפט יוצא:
אף הוא וכו'. פירשתי בקונטרס שלשנה הבאה יזכיר מבערב כן פי' הרא"ש וא"ת ל"ל למתלי הקלקלה בשנה הבאה הלא גם היום איכא תקלה שיתפלל שחרית שתים כדין השוכח או טעה בתפלת ערבית שמתפלל שחרית שתים ויותר מזה איכא למיחש שיתפלל שחרית שתים וי"ל דהירושלמי לשיטתו דסובר דבימות החמה אומר משיב הרוח ומוריד הטל וכיון שהזכיר טל אינו חוזר וכדלקמן א"כ אף שלא אמר ומוריד הגשם בערבית ובשחרית אינו צריך לחזור ולהתפלל: