מהו להיות באלה. עי' בקונטרס. ואין לפרש דמיבעיא ליה אם בעינן תרווייהו שבועה ואלה דהא בפקדון בחד מהן סגי כדאמרי' לעיל סוף פ' שבועת העדות. אך קשה הא בכל השבועות אלה כשבועה וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש ומאי מיבעיה ליה במפי עצמו בעדות ומפי אחרים בשבועת הפקדון. והא דאמר רבי מנא אלה בב"ד כו' קשה לדבריו צ"ל בכל שבועת התורה אין אלה כשבועה וצ"ע:
וכחש בעמיתו פרט כו'.נראה מדכתיב וכחש בוא"ו יליף דבעינן כפירה שנפטר בממון ע"י הודאתו ומדכתיב בעמיתו יתירה דכתיב בתר הכי ועשק את עמיתו שמעינן דבא למעט המכחש לאחד מהשותפין. ומדכתיב עוד וכחש בה דרש פרט למכחש בעדים ובשטר. וכן משמע בת"כ דהנך קראי יתירא לדרשא אתיין. וכ"ת כיון דדרשינן מוכחש דבעינן כפירה הפוטרו מממון הא תו ל"ל י"ל היא גופה קמ"ל שותפין שהפקידו אין צריך להחזיר לאחד חלקו. והכופר בממון שיש עליו עדים פטור וניחא בזה דהירוש' יליף מקרא וכחש בעמיתו והבבלי (דף ל"ז) יליף ליה מקרא וכחש בה דכתיב בתריה. וכתב הרא"ש הרב אפרים דוחה הירושלמי דבבבלי לא משכח כופר באחד מן השותפים דפטור אלא כגון דאתו תרווייהו ואמר מתרוייהו יזפת. ול"ק דתרי מתניתי נינהו בבבלי תני פרט למודה אלמא משום הודאתו פטור הלכך לא משכחת אלא דאתי תרוייהו והודה לאחד וכפר לאחד ובירוש' תנא פרט למכחש לאחד אע"פ שעכשיו אין מודה לחבירו ע"כ. ותימא אף דלשון הברייתא בבבלי מוכרח לפרש כן מ"מ לשון הירושלמי אינו מוכרח. ויש לפרש פרט למכחש אחד מן השותפין ומודה להשני דהא ברייתא השנויה בבבלי צריכין לפרש כך פרט מודה לאחד מ' השותפין ומכחש להשני. וכיון שכן קשיא מאי קאמר ר' יוסי הדא אמרה כו' הא ברייתא איכא לפרושי בשהודה לאחד מהן הכל וכפר להשני הכל אלא סובר ר' יוסי דבהודה לאחד הכל לא צריך קרא דפטור שהרי אין כאן כפירת ממון שהרי שניהן עומדין שם והשני אומר שהמחצה שלו ואין כאן דיחוי כלל אלא איירי באומר משניכם לויתי נמצא שיש כאן דיחוי וכפירת ממון נמי הוא שאפשר שיכפור גם משותפו ויאמר הכל שלו או אם יבוא הדבר ליתומים הרי הוא מפסיד את שלו. ש"מ שהירושלמי חולק על הבבלי. והר"ן כתב ואיכא למידק מהא דאמרינן פ' המפקיד (דף ל"ג) שותפין ששאלו ושלם אחד מהם מהו כלומר את"ל שילם מחצה לא מקנה ליה כפילא מפני שלא שילם כל חובו הכא ששילם כל חובו מהו שמעינן מהכא שנים שלוו אין כל אחד חייב אלא המחצה כו' ע"ש ול"נ מהא ליכא למידק מידי די"ל מיבעיא ליה כשפירשו פלוני שאל המחצה ופלוני המחצה וכה"ג מוקי הרא"ש בפרקין התוספתא פ"ק דב"מ. ותימא על הרא"ש שכתב בפ' המפקיד בד"ה שותפין ששאלו כו' ולא בעי רש"י למימר כו' אלא ודאי כו' ע"ש לא ה"ל לדייק כן מדברי רש"י שהרי מדברי הש"ס איכא למידק הכי וכקושית הר"ן. גם הא דמסיק הרא"ש שם ומיהו כיון ששלם מיד המוטל עליו וחבירו כו' ע"ש והיינו כתירוצא קמא דהר"ן לשיטתו כאן ה"ל לתרוצי כמ"ש. תו כתב הר"ן אבל הראב"ד פי' הירושלמי בהיפך הדא אמרה מדאמר פרט למכחש באחד מהם דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא אחד מהם פורע את הכל. ואין הירושלמי מתפרש לו יפה אבל הרשב"א מסכים לדבריו ע"כ. מדכתב הר"ן שהראב"ד מפרש. בהיפך ש"מ דה"ק אף שהנפקד הוה ליה לשלם להתובע חציו אפ"ה פטור מקרבן דאינו כפירת ממון דהא סוף שיתבע חבירו הכל וכן משמע מדברי הרא"ש ותימא כיון שאחד מן השותפים יכול לתבוע הכל ש"מ שיש לספק של מי הן א"כ ודאי שלא יתן לאחד מהן המחצה שלא בפני חבירו א"כ כפירת דברים הן ול"ל הטעם דהא סוף שיתבע חבירו הכל וצ"ע. ואני אומר כשיטת הראב"ד ולא מטעמו אלא דה"פ הירוש' ולא עבדין כן כר' יוסי דאף אם נאמר שנים שהפקידו לאחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו מ"מ יעשה ככופר בחלקו ויהא חייב שהרי הוציא חלק חבירו מרשותו ואם ירצה חבירו שלא ליתן לו נאמן וה"ה כשימות חבירו ויפלו מעותיו לפני היורשים וכמ"ש לעיל אלא ודאי פרט למכחש לאחד מן השותפין היינו באומר לא מתרוייכו יזפי אלא מאחד מינייכו יזפי ואיני יודע מאיזה מכם א"נ ששניהם מודים שהוא של שניהם וכדמפרשין לברייתא בבבלי. וקאמר ותו קשיא לר' יוסי אחד הפקיד לשנים כו' לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה אלא ודאי אין אחד קבלן על חבירו ובפרוטה לשניהם אין כאן קרבן ומשני אי משום הא לא קשיא תמן כל שבועה כו' אבל קושיא הראשונה קיימת ושנים שלוו מאחד או לאחד כל אחד ערב על חלקו לבד ולא על של חבירו ואין צורך לכל מה שדחקו לתרץ הבבלי בכמה מקומות וצ"ע:
הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא כו'. וא"ת דלמא באמת לוה משנים פרוטה וכחשו פטורים שאע"ג שכל אחד צריך לשלם הכל מכל מקום חבירו צריך להחזיר לו המחצה וי"ל א"כ מאי קמ"ל וכמ"ש בקונטרס: