מפי עצמו. רש"י והר"ב פירשו מפי עצמו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת ואמר לא אכלתי ואכל או להיפך פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעוהו הוי כנשבע מפי עצמו כדתנן בסיפא וענה אמן חייב. ויפה פירשו לסוגית הבבלי דיליף שבועה מפי אחרים דחייב מסוטה והתם בשאמרה אמן אבל הירושלמי דיליף ליה בגמרא מגז"ש דנפש נפש והתם לא כתיב אלא ושמעה קול אלה א"כ אפי' לא ענה אמן וכ"ת לירושלמי תיקשי מתני' דתנן ברישא מפי עצמו משמע מפי עצמו דוקא ולא מפי אחרים ובסיפא תנן משביעך אני ואמר אמן חייב אבל לא אמר אמן פטור י"ל מפרש רישא לאו דוקא וסיפא אורחא דמילתא קתני וכ"כ רש"י סוף פרקין. א"נ י"ל אף הירושלמי סובר דוקא אמר אמן חייב דילפינן מסוטה וכ"ת א"כ ג"ש ל"ל כי היכא דילפי' שבועת העדות מסוטה דעונה אמן כמוציא שבועה דמי ה"נ איכא למילף שבועת ביטוי ושוא מסוטה י"ל אי לאו ג"ש סד"א דוקא סוטה הוא דעניית אמן מהני לבדקה דהחמיר בה שנענשת מיד במיתה אבל בשאר שבועות בעינן שיוציא מפיו אלא שבועת העדות סד"א אפי' עניית אמן לא בעי דושמעה קול אלה כתיב בשמיעת קול לחוד סגי ילפינן קולא מסוטה דבעינן עניית אמן מיהו סד"א דוקא הני תרתי הוא דמהני עניית אמן אבל שבועת ביטוי לא לכך בעינן ג"ש נפש נפש. לפ"ז צ"ל שבועת העדות מפי אחרים נמי בעינן עניית אמן ומסתייעא דבר זה מהא דתנן לקמן פ' שבועת העדות שבועת העדות כיצד כו' משביע אני עליכם ואמר אמן. הרי דאפילו בב"ד בעינן שיענה אמן וע"ש בבבלי (דף ל"א) בתו' בד"ה משביע כו'. והר"ן כתב אי לא דמיא אמירת אמן כמוציא שבועה סוטה אמאי מיבדקא אפי מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר השבועה דלא דמיא למשביע העדים שהם כופרים אחר השבועה ואומרים אין אנו יודעים לך עדות ע"כ וקשיא מאי דייק מסוטה התם משביע הכהן במקדש ולעיני כל ישראל ותדע דהא אלו הוציאה השבועה מפיה מי הוה מידי והא ודאי מוציא שבועה מפיו בשאר שבועות לא גרע מעונה אמן אלא סוטה גזירת הכתוב א"כ איך ניליף מיניה ועוד הא דבעינן כפירה בדיבור היינו כל שלא יצאו מב"ד ויש להן עוד שהות להודות או לכפור אבל שתקו ויצאו מב"ד אפשר דהוי כפירה. ועמ"ש פ' שבועת העדות ה"ד ד"ה ואל: