נטמא בעזרה. כתב הרמב"ם פי"א מה"ש אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה ולקדש או למקדש בתחלה כו'. וקשה כיון דקיי"ל מקצת ידיעה ככל ידיעה כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ו' לא יתחייב בקרבן אף בידיעת טומאה או קדש לחוד. ולא דמי לנגע בכעדשה ולא ידע אי כזית טמא כעדשה דהתם אפי' במקצת אין לו ידיעה ברורה אבל הכא יש לו מיהת במקצתו ידיעה ברורה. ולשון המשנה דתנן וזכור לקדש משמע קצת כדברי הרמב"ם שמעיקרא ידע שניהם אבל אינו מוכרח דלא בא אלא לאשמועינן דלא בעינן העלם שניהם וה"ה אפי' לא ידע תחלה רק אחד מהם הוי ידיעה וצ"ע. כתב תו' (דף ט"ז) בד"ה נטמא בעזרה תימא אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים וי"ל מתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. וקשה הבבלי פריך פ"ק (דף ג') מני מתני' אי ר"ע האמר על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש ומתני' קתני שהן ד'. ומאי קושיא שתים בחוץ המפורשין בקרא שהן ד' בפנים דאתיין מדרשא באם אינו ענין וליתא לקושית הש"ס שם הא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא כו' דהא השתא ה"ל כולא לחיובא וה"ל דומיא דיציאות השבת דה"ל שתים לבע"ה העומד מבפנים ושתים לעני העומד מבחוץ והיינו כפירש"י במס' שבת והוא העיקר כמ"ש תו' (דף ה') בד"ה שתים כו' ע"ש. וכ"ת קשיא סיפא והיינו מתני' דפרקין דקחשיב שתים שהן ד' בפנים או בחוץ לחוד י"ל הכי קשיא לן ל"ל לשנויי אבע"א ר"ע מהן לחיוב מהן לפטור ולא חש לסיפא כמ"ש תוספת שם בד"ה מהן כו'. טפי ה"ל לשנויי ר"ע וקתני שתים בפנים שהן ד' בחוץ וסיפא מפרש שתים שהן ד' אחריני ואתיא כר' ישמעאל דהא לא תני התם שבועות. והא דתנן פ' (בתרא) [קמא] שבועות שתים שהן ד' לא קשיא דהתם מפורש דברי ר"ע: