הילך באחד מהן ונכנס למקדש כו'. כתב תו' אי ברה"י איירי בחד נמי חייב דסבר טומאה ברה"י טמא אבל הכא איירי ברה"ר דמוקמינא ליה בחזקת טהרה ע"כ וקשה אף אי איירי ברה"י אינו מביא קרבן דהא אין מביאין אשם תלוי על טומאת מקדש וקדשיו כמפורש פ' בתרא דכריתות (דף כ"ה) כל שאין חייבין עליו חטאת קבוע אין מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי. וכן מפורש לקמן בשמעתין. וראיתי להרב במ"ל שכתב הלכות שגגות פי"א בד"ה מפני שהוא ספק טמא עי' בתו' שבועות (דף י"ט) בד"ה הלך בראשון ונכנס וצ"ע ועי' בהר"ש פי"ב דפרה ובתי"ט שם ע"כ. ונראה שכיון למה שכתב הר"ש שם העזה מחלון של רבים מטומאה דספק רה"ר ונמצאו המים פסולין דאיגלי מילתא שלא היתה הזאתו הזאה הלכך אם נכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור מקרבן דספק טומאה ברה"ר טהור. וכתב התי"ט ותימא א"כ הזיה ל"ל דספק טומאה ברה"ר טהור ועוד איך מחייבו בקרבן (בסיפא דתנן מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין חייב ומחלון של יחיד היינו מטומאה דספק רה"י דומיא דרישא) והרי אין קרבן בא על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. והכ"מ ה' פרה פרק ט"ו כתב בד"ה המזה כו' וכתב שם רבי' עוד טעם אחר מחלון של רבים דומה לספק טומאה ברה"ר ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברה"י ע"כ לפ"ז גם להרמב"ם קשיא קושית התוי"ט. ונראה קושיית התי"ט הראשונה לאו קושיא היא כלל וכלל. דהא פ"ב דעכו"ם אמר ר' יוחנן ספק טומאה ברה"ר טהור הלכה ואין מורין כן וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ו מה' שאה"ט א"כ ודאי דצריך הזיה. ומעתה מ"ש הר"ש שם ורבותא נקט מחלון של רבים אע"ג שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשוב נעשה מצותו. לשיטתו אזיל דלכתחלה אף על ספק טומאה ברה"ר צריך הזייה. והרב במ"ל פי"ט מה' אה"ט כתב בד"ה ומ"ש כו' הזאה שאינה מן הדין אמאי עושין דהא מטמאין אותו במי חטאת כו' ע"ש. איני מבין דבריו וכי אסור לאדם לטמא את עצמו במי חטאת ולא עדיף מכה"ג קודם יה"כ. גם בהר"ש ריש פ"ה דטהרות ובתו' פסחים פ"ק מפורש דלכתחלה מזין על ספק טמא ברה"ר. וקושייתו השנייה נראה לתרץ דסברי תוס' והר"ש ספק טומאה ברה"י ודאי טמא הוא וחייב בקרבן עולה ויורד ופ"ב דכריתות לא אמרינן אלא שאין מביאין אשם תלוי על ספק טומאת מקדש וקדשיו והיינו ספק על ספק לא על. וכ"כ במ"ל שם ריש פ' י"ט בד"ה שוב כו' כללו של דבר כל טומאה ברה"ר טהור ודאי אף מדרבנן וכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי מן התורה ושורפין עליה מן התורה ע"כ. ועי' מ"ש שם בריש הפרק. מדברי הרב אלו נראה שאין חלק בדבר אבל כד מעיינינן ליתא שהרי כתב הרמב"ם פ"ט מהט"מ דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן משום ספק הן של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא הנטמא בטומאה ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות כו' מד"ס. וכ"ת בנכנס למקדש טומאה ודאית היא שסיים שם הרמב"ם ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו באשם תלוי י"ל גירסא זו אף שכתבה הכ"מ א"נ שהרי כתב הרמב"ם בין בעריות היא מד"ס אע"ג שעריות זדונן כרת ודוחק לומר דקאי דוקא אעריות שאין בהן כרת ועוד שהרשב"א בתהה"א בתערובת שער ראשון משיב על הרמב"ם למ"ד אשם תלוי אפי' לא איקבע איסורו ע"ש ש"מ דל"ג ליה וצ"ע:
והזה ושנה וטבל. מדלא תני וטבל מקמי והזה שמעינן דליכא טבילה קודם הזאה ודלא כמ"ש תו' מגילה (דף כ') בשם ר"ת:
ויודע שהוא חייב להביא בה קרבן. עי' בקונט'. וקשיא אימא מעיקרא ידע שאם יכנוס בשני שבילין שיהא חייב קרבן ובשעת כניסתו למקדש נעלם ממנו שהוא טמא וי"ל בעינן שיודע בשעת הטומאה שהוא חייב קרבן על טומאה זו והכא בכל פעם שהלך בשביל לא נודע לו שחייב קרבן עליו אם יכנוס למקדש אע"ג שידע אם יכנוס עתה חייב קרבן ממ"נ מ"מ אינו יודע על איזה הילוך הוא חייב קרבן. וזה דוחק. ויותר נראה דמוקי לברייתא כשהלך בשני שכח שהלך בראשון דומיא דרישא דמוקמינן לה בכה"ג בבבלי בסוגיין א"כ לעולם לא ה"ל ידיעה לקרבן. אך הא קשיא לי למה לא פשיט לה לבעיא דר' ירמיה מרישא דברייתא דתני שני שבילין אחד טמא וא' טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב ויש ליישב:
דר"י היא כו'. וקשה לעיל אמרינן ר' ישמעאל כרבי דיליף מדכתיב ונעלם מכלל שידע דבעינן ידיעה ממש כמ"ש שם בתו' בד"ה דר"י כרבי כו' ע"ש. וכן יש להוכיח מסוגיא דשם דסובר הירושלמי דר' יליף מפשטא דונעלם. ידיעה ממש דקאמר ואפי' כר"ע אתיא כו' ע"ש א"כ מאי קאמר ר"ל דר"י היא הא ר"י נמי בעי ידיעה בתחלה וי"ל ר"ל פליג אסתמא דש"ס דלעיל וסובר כהבבלי דר' לא בעי אלא ידיעת בית רבו ור"י פליג עליה כמ"ש תו' בבבלי פ"ק (דף ג') בד"ה אי כו' ע"ש. וזה דאמר ר' בון בסמוך הוינון סברין מימר כו' רצונו לומר היינו מוכרחים לומר גם ר"י בעי ידיעה בתחילה וה"ק קרא ונעלם והוא טמא שנעלמה ממנו ידיעת הטומאה אבל ידע שזה מקדש ונעלם בתרא קאי אמקדש שנעלם ממנו המקדש אבל נודע לו הטומאה וכן דריש רבי לקרא. ודייק לומר כן לאוקמי מתני' דפ"ק דתנן ידיעות שתים שהן ד' כר"י גם מתני' דפרקין דמפורשים בה ידיעות כוותיה אתיא אבל מדר"ל שמעינן דר"י לא בעי ידיעות ומתני' כרבי אתיא וכדמוקי לה הבבלי פ"ק (דף ד'). אך קשה איך אפשר למוקמי מתני' כר"י הא תנן נעלמו ממנו זה וזה חייב ולר' בון סובר ר"י נעלמו ממנו שניהם פטורים וי"ל מתני' איירי בשנודעו לו שניהם מעיקרא דה"ל ידיעה בתחלה ונעלמו ממנו בשעת מעשה ונעלם דקרא היינו שמקצתו או טומאה או מקדש לא היה לו ידיעה בתחלה כלל. ובירושלמי הוריות פ"ק גרסינן ע"ד דר"י דו אמר ונעלם ממנו מכלל שידע והוא ידע הרי שתי ידיעות. הרי מפורש דסובר ר' ישמעאל כרבי. ותו' כתבו סוף פירקן בד"ה נוקמה כר' תימא בלא ידיעת ספק מחלקה תיקשי ליה נוקמא כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד מטעמא דספק ידיעה לא מצי לאוקמי כר' דאיהו לא בעי ידיעה כלל ע"ש תירוצם ודחוק הוא דקמ"ל טובא דר' לאו ידיעה ממש קאמר אלא ידיעת בית רבו דהא בבבלי פ"ק (דף ה') שקלי בה הרבה עד דמסיק דר' ידיעת בית רבו קאמר לכך נראה לתרץ קושייתם דלא מצי למפרך נוקמא כר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה די"ל סובר ר"ל דר' ידיעה ממש בעי וכדעת הירוש' ריש פ"ק וכמ"ש לעיל לכך פריך מידיעת ספק דמחלקות. וממילא אזדא לה נמי קושייתם השנייה וצ"ע. (ועי' מ"ש לקמן בד"ה הראשונה כו') והנה הא דפי' רש"י סוף פרקין (דף י"ט) בד"ה כאן שנה ר' כו' ע"ש תימא דמאי כשם דקאמר ר' דאם מסברא ידיעות ספק מחלקות לחטאת כ"ש דמחלקת לאשם תלוי. ונראה גם ריש לקיש מפרש דברי ר' כשם שודאי מחלק לחטאת אחר שידע שחייב קרבן כך ידיעת ספק מחלק באשם שאחרי ידיעה הראשונה כבר נתחייב באשם וה"ק מדמחייב ר' אשם תלוי לכל ידיעת ספק ממילא אף ספק ידיעה מחלקת לחטאת אחרי שכבר קבעו אשמות כמפורש בסמוך בגמרין והרי זה בא ללמד ונמצא למד ר"ל בא ללמד כשם שידיעה וודאית מחלקת לחטאת כיון עד שלא עשה עברה שנית כבר נודע לו שנתחייב בקרבן חטאת כד ידיעת ספק שמחייבת לו באשם מחלקת לאשם ונמצא למד יום ידיעת ספק מחלקת לאשם כבר נתחלקו העברות ע"י קביעת האשם וחייב חטאת על כל אחד כשיודע לו וודאי האיסור ור' יוחנן אמר לא אמר רבי אלא בודאי אבל לא בספק שאין קביעת האשם הוי קביעת לחלק גם בחטאת. והשתא ניחא קושית תו' סוף פירקין (שם) בד"ה כאן כו'. תימא לר"ל תיקשי דרשב"י כו' ע"ש ועיקר הטעם ידיעת ספק מחלקת הוא משום דקבעו האשם וכיון דסברי ר"י וראב"ש שאין כאן אלא אשם אחד ואין ידיעת ספק מחלקת לאשם כ"ש דאינה מחלקת לחטאת. אך קשה א"כ מאי פריך הש"ס שם ר"ל אדר"ל הא לא דמיא דהכא בשבילין אין כאן קביעת אשם וכדמשני הירושלמי בסמוך וי"ל סובר הבבלי כיון דאלו איכא אשם הוי ידיעת ספק מחלקת גם לחטאת השתא נמי דליכא אשם ידיעת ספק מחלקת לחטאת ומ"ש תו' בד"ה [כאן] כו' ואם יש לחלק ולומר גבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא ע"כ. קשה כמאן ס"ל אי כר"א הא מפורש קאמר ידיעה קמייתא בעינן ידיעה טפי מבתרייתא כמפורש בש"ס (דף י"ח) ואי לר"ע הא מפורש שם בש"ס דלא דמי ידיעה קמייתא לבתרייתא אלא גריעא מינה ודוחק לומר רשב"י פליג אתרוייהו ולר' יוחנן דאמר משמעות דורשין א"ב משמע לד"ה לא דמיא קמייתא לבתרייתא דבעי ידיעה באיזה אב נטמא. ועמ"ש לקמן בד"ה אר"י כו' ובד"ה ור"י כו'. ובבבלי כריתות (דף י"ח) פריך בשלמא לר"י היינו דקא תלי אשם בחטאת אלא לר"ל חטאת באשם מיבעיא ליה קשיא ע"ש ברש"י. מדלא פריך הש"ס כן כאן נראה שסוגיא דהכא מפרש לדר"ל כדפרישית ומיישב בזה קושית תו' אבל בסוגיא דהתם גרסינן ריב"י וראב"ע אמרו ול"ג משמיה דר"ש ממילא ליתא לקושית תו' בד"ה כאן כו' דבשני שבילין משמיה דר"ש אמרו ובאכל ספק חלב ונודעו כו' משמיה דנפשם אמרו. ואהא דדייק ר"ל מדאמר ר"י על העלם טומאה והעלם מקדש חייב ש"מ דלא בעי ידיעה בתחלה כמ"ש בקונט'. כתב תו' כריתות (דף י"ט) בד"ה הא מתני' כו' הקשה הר"ש הרי ר' דריש נמי תרי ונעלם להעלם טומאה ומקדש ואפ"ה בעי ידיעות בית רבו ממשמעות ונעלם וי"ל ר' אשכחנא בעלמא דבעי ידיעת בית רבו א"כ במקדש וטומאה נמי בעי לה אבל ר"י לא אשכחנא דבעי ידיעת בית רבו ועוד א"כ הל"ל בהדיה ונעלם ונעלם מכלל שידע כבר ע"כ. ותירוצא קמא אינו נוח לי הא לא מצינו לר' בשום מקום דקאמר ידיעת בית רבו הוי ידיעה אלא מהכא דאמר אינו צריך ונעלם מכלל שידע (וכ"מ בבבלי פ"ק דמכלתין דף ה') א"כ למה לא נימא דאף ר"י סובר כר' שלא להרבות במחלוקות דידיעה קמייתא ר"ע מצריך ידיעה גמורה ור' מצריך ידיעת בית רבו ור"י לא בעי ידיעה כלל (ועי' בבבלי ד' ג' בתו' בד"ה אי כו') ותירוצא בתרא קשה הימנו בשלמא ר' דקאי אר"ע דאמר מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה הוצרך לומר ונעלם מכלל בידע אבל ר"י דקאמר אהא דאר"ע במתני' סוף פרקין ונעלם והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדשו שפיר קאמר ר"י ונעלם ב"פ לחייב על העלם טומאה ומקדש ותו לא. וקושית הר"ש תמוה לי דהכי קאמר הש"ס מהא דמשני ר"ל ר"י היא לא שמעינן אלא דלא בעי ידיעה גמורה בתחלה אבל עדיין י"ל דסובר ר"י כר' דבעי ידיעת בית רבו דונעלם משמע מכלל דידע ולכך חייב בשני שבילין אפי' הזה ושנה וטבל בתר הילוך קמא דהא ה"ל ידיעת בית רבו כמ"ש תו' בסוגיין כאן ובכריתות. ופריך שפיר הא ממתני' שמעינן דלא בעי ר"י ידיעה גמורה דהא מצריך תרי ונעלם דחייב אהעלם טומאה ומקדש ואין למילף ידיעה גמורה אלא כי מיותר ונעלם כדאמר ר' עקיבא וצ"ע:
מה אם כו' עי' בקונט'. ונראה דלא איפשיטא בעיין אלא לר"י אבל לר"ל דאמר ספק ידיעה לא הוי ידיעה איכא לספוקי אי אינו יודע שחייב עליה קרבן הוי ידיעה דהא בטומאה איכא כולא ידיעה וכ"מ לשון הש"ס דקאמר לא כ"ש שתהא ידיעה ש"מ אם ספק לא הוי ידיעה מ"מ ליכא למפשט מיניה אינו יודע שחייב קרבן דלא הוי ידיעה או דלמא אין לחלק ביניהם ושניהם לא הויין ידיעה והא דמיבעיא ליה בהעלם ודאי פירשתי בקונט' דלר"ל מיבעיא ליה ולא לר"י ע"ש. ואחרי העיון נראה כי היכא דמספקא לה לר"ל דיש לחלק בין ידיעות ספק להעלם ספק ה"נ איכא לספוקי לר"י אע"ג דידיעת ספק הוי ידיעה העלם ספק לא הוי העלם וכדמסיק ידיעה הראשונה דלא כתיבא בהדיא אלא מונעלם הוא דאתי לכך ידיעת ספק הוי ידיעה אבל ונעלם דכתיב בהדיא בעינן העלם גמור. ויש לחלק: