מוסיף עליהן של רגלים כו'. בבבלי (דף י') אמרינן טעמא דרשב"י ר"ח לא מכפרי ארגלים דכתיב ביה עון ודרשינן עון אחד היא נושא ולא ב' עונות ורגלים מכפרים אדר"ח דהוקשו זה לזה אבל אין מכפרים על יה"כ דכתיב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אע"ג דכתיב נמי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ודרשינן מיניה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והיינו מדסמיך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשי' מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת אבל לא שתי כפרות מ"מ מדכתיב קרנותיו דמשמע מזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ולא ב' כפרות אבל מזבח החיצון מכפר אפי' שתי כפרות ותימא למ"ש תו' (דף ח')בד"ה כפרה כו' ור"י מפרש הך דרשא נמי שמעינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור וכתיב אחת בשנה וקרא אחרינא איצטרך לשום דרשא ע"כ א"כ מקרנותיו ממעטינן תרוייהו פנימי הוא דאין מכפר כפרת אחרים ואין אחרים מכפרים כפרתן אבל חיצון הוא מכפר כפרת אחרים ואחרים מכפרים כפרתו וא"כ קשי' נאמר רגלים מכפרי נמי איה"כ דהא לית לן מיעוטא. וכ"ת רשב"י מוקי אחת בשנה דסיפא באם אינו ענין לפנימי תנהו ענין לחיצון א"כ נאמר נמי שהוא אינו מכפר כפרת אחרים דהא שני מיעוטים דרשינן מחד קרא. מיהו מהא דאמרינן בבבלי (דף י' ע"א) והא כי כתיב אחת בשעיר הפנימי הוא דכתיב א"ק מלבד חטאת הכפורים ואיתקוש חיצון לפנימי. לא קשיא למה שכתבתי לעיל בד"ה מה כו' מיתורה דסיפא דרשינן חיצון לר"י ור"ש וכשיטת תו' ע"ש מאי פריך הש"ס והא כי כתיב אחת בפנימי הוא דכתיב דה"ק כיון דבפנימי הוא דכתיב מאי חזית דמוקמת ליה באם אינו ענין אחיצון ולא אשאר מוספים ומשני מדאיתקוש חיצון לפנימי מסתבר לאוקמי קרא יתירא דפנימי אחיצון ועמ"ש בתו' שם. ואפשר ליישב גם קושיא הראשונה דמדסמיך קרנותיו לאחר לא ממעטינן מיניה מידי אלא דלא מוקמינן אחת דסיפא לחיצון ונמעט מיניה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות אלא מוקמינן ליה לשום דרשא לפנימי אבל בשנה המיותר בסיפא ודאי מוקמינן אחיצון וממעטינן מיניה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ומ"ש המהרש"א שם ויש מדקדקין כו' למה לא נאמר כן בדרשא דעון כו' ע"ש לפמ"ש ניחא דהכא שאני דכתיב קרא יתירא וה"ל כמאן דכתיב בגופי'. ותו' כתבו (דף י') בד"ה אותה כו' וא"ת א"כ מנ"ל דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפרי אלא אדר"ח גרידא כו' ועי"ל קסבר רשב"י רגלים איתקשו לחיצון כו' ע"ש. וקשה הא איתקשו נמי לר"ת ומאי חזית דמקשינן להו להחיצון ולא לר"ח. והמהרש"א כתב לתרץ נאי דקשה עוד הא הוי למד מן הלמד ע"ש ודבריו אינן מבוררים לי דעד כאן לא אמר ר"ת אלא אי איכא היקש גמור באותו דבר בעצמו כגון בר"ח דאיכא היקש גמור לענין חטא שאין מכיר כו' ילפינן נמי מר"ח טהור שאכל את הטמא אע"ג דאתי לר"ח בהיקישא וכן היקישא דרגלים הוי היקש גמור למילף חיצון מהם ילפינן גם רגלים מחיצון אפילו בדבר דאתי לחיצון בהיקש אבל הואיל והיקישא דמועדות הוי היקש גמור בר"ח ניליף מרגלים למד מן הלמד זה לא שמענו וכן משמע לשון תו'. גם הראיה שמביא ר"ת מסוף פרק איזהו מקומן (דף נ"ז) משמע כמ"ש מיהו בתו' זבחים שם בד"ה ואיבעי' אימא כו' דוחים דברי ר"ת אלו ע"ש. ול"נ לתרץ קושית תו' כיון דאיכא לאקושי לר"ח ולחיצון טפי אית לן להקיש' לחיצון שיכפרו גם אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו דאם נאמר שאין מכפרים אלא אטהור שאכל את הטמא בשעיר ר"ח א"כ צ"ל שני שעירי ר"ה באין על טומאה שאירע בין זה לזה אע"פ ששניהם באים ביום אחד וזה דוחק כמ"ש המהרש"א (דף ט') בד"ה ונכפר כו' ע"ש אבל השתא אמרינן ר"ח שבא ראשון שהוא תדיר מכפר על טהור שאכל את הטמא ור"ה דמקריבין בתר הכי מכפר נמי על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו ועוד טפי אית לן למימר דמכפרי אאין בה ואין בה דאל"כ צ"ל דשעיר המשתלח נמי מכפר אטומאת מקדש וקדשיו וקרא לא משמע הני דהא לא כתיב ביה מטמאים (ועי' מ"ש לקמן בד"ה שעיר) או דנאמר דאין כפרה לאין בה ואין בה וזה דחוק דעל יש בה ואין בה קבע כפרה ועל אין בה ואין בה לא קבע: