לא עמד ב"ד וביטל. כתב הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ב"ד שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג וכו' ועמד ב"ד אחריהם ובקש לבטל דברי הראשונים וכו' אינו יכול עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה ולא במנין וכו' אינו יכול לבטל את דבריו אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל אא"כ גדולים ממנו בחכמה ובמנין ע"כ וכתב הר"א בהשגות עטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו וריב"ז בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל טעם הראשונים ולא היה גדול כראשונים ע"כ ונ"ל שיש ראיה לדברי הרמב"ם מסוגיא זו דכה"ג במס' שביעית שהתירו לחרוש בשביעית בשעת גזירת המלך ובפ' ב"מ בשמן שרפה שהתירו לישראל להדליק מפני הסכנה ואע"ג שעברה הגזרה והסכנה לא נתבטל' התקנה פריך הש"ס דהאידנא ליתסר ומשני לא עמד ב"ד וביטל וקשיא כיון דבשביעית איכא איסורא וכה"ג בשמן שרפה למה לא עמד ב"ד וביטל לקיים דין תורה אלא ודאי ה"ק לא עמד ב"ד גדול כראשונים שיכולים לבטל ומאי דקשיא מריב"ז אפשר לומר דריב"ז לא ביטל דבריהם בפירוש אלא שהוא עשה תקנה שלא לעטר שוקי ירושלים דמצוה שלא לעטרן בחורבנה כדי שיתאבלו עליה וממילא נעקרה התקנה והיו פודין סמוך לירושלים ואין כח ביד ב"ד הקטן לבטל ממש תקנת ב"ד הגדול אבל בכה"ג שרי עיין בתיו"ט פ"ה דמעשר שני: