מפני הסכנה. כתב בכנסת הגדולה סי' של"ד ויש לתמוה על הרי"ף והרא"ש והטור ורי"ו שכתבו הא דמצילין מיה"כ לשבת אבל לא משבת ליה"כ שהוא דבר שאינו נוהג האידנא שהרי א"א שיחול יה"כ בע"ש ולא באחד בשבת ע"ש שהאריך בדחוקים ועי' במג"א סי' הנ"ל סעיף ד' ול"נ פשוט שהם סוברים שברייתא זו דתני בה אבל לא משבת ליה"כ פליג אהירושלמי דאס"ד דטעמא משום סכנה אפי' משבת נמי יהא מותר להציל והלכך מייתי לה להך ברייתא שמביאה הבבלי והשמיטו דברי הירושלמי דסוברים דאף ביה"כ עצמו אין מצילין ואף אם נאמר דביה"כ עצמו מצילין מזון סעודה אחת וכדדייק הר"ן מדקאמר אבל לא משבת ליה"כ ול"ק מיה"כ ליה"כ מ"מ קמ"ל דאין הטעם מפני הסכנה אלא משום עגמת נפש וכמ"ש הר"ן ונ"מ דמשבת ליה"כ אין מצילין וה"ה לט"ב שחל להיות בא' בשבת דלהטעם של הירושלמי מצילין לט"ב במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אבל לטעמא מפני עגמת נפש לעולם אין מצילין:
מצילין לחולה ולזקן וכו'. גירסת הרשב"א והה"מ מצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני וכן העתיק בש"ע סי' של"ד וקשה כיון שהורגל בכך לאכול הרבה אם לא יציל כפי הצורך למזונו יסתכן ואף דבככותבת מייתבא דעתא היינו לפי שעה דאלת"ה למה מצילין לכל אדם כפי מזונו לא יציל לכל א' אלא ככותבת אלא ודאי כדאמרן וע"ק הא לעיל בסמוך אמרי' דלכך אסרו להציל יותר מג' סעודות שלא יציל מן היום למחר א"כ ברעבתן שיאכלם היום למה לא יציל הלכך נראה הגירס' שלפנינו עיקר: