הבא במחתרת כי'. בבבלי גרסינן אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"כ מה ת"ל מחתרת מחתרתו זו היא התראתו ופירש"י שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד כיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דלהרוג בא וה"ל רודף וא"צ התראה אבל נכנס דרך פתח אינו הורגו עד שיתרה בו בעדים כו' ע"ש. וקשה אי איכא עדים אין לו דמים וכן תרגום אונקלוס אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי דמא ליה וי"ל סובר רש"י שהתרגום פליג אמ"ד אם זרחה השמש משל הוא אם ברור לך הדבר כו' (וכ"כ רש"י בפי' התורה פרשת משפטים ועיין ברא"ם שם) והבבלי סובר כמ"ד משל הוא. והה"מ כתב ורש"י נראה שמודה לדין התרגום והר"א כתב לא ידעתי מהו אע"פ שכחב שהוא כדין התרגום ע"כ וממה שכתבתי נתבאר שאין רש"י מודה לדין התרגום וזו היא דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם סוף הלכות גניבה כתב שהוא משל. ואם יש שם עדים אין לו דמים. ול"ק ליה הך ברייתא דמחתרתו זו היא התראתו שהוא מפרש כל גנב א"צ התראה כבא במחתרת שמחתרתו זו התראתו וכ"כ הה"מ שם. וא"ת א"כ קשיא קושית תו' בד"ה אפילו כו' ואין לומר כתירוצם דהתם בגנב מגגו וחצירו כו' דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה דהא להרמב"ם כולהו א"צ התראה (ועיין מהרש"א שם) וי"ל להרמב"ם קרא איירי בשיש שם עדים א"נ ממקום שאין הבעלים מצויים שיש לו דמים. ודברי רש"י קשים להבין ל"ל עדים הא כשהבע"ב אומר להרגו ודאי רודף הוא ומותר להרגו אפילו בלא עדים והתראה דהא רודף א"צ התראה כמפורש בבבלי בסוגיין וכ"ש הוא מהמחתרת שאינה אלא חזקה דמחזקינן ליה לרודף נהרג כ"ש כשהוא אומר בפירוש שהוא רודף שנהרג ולא גרע מאומר אלך ואמסור שמותר להרגו. ואם נאמר דאירי בשאפשר להנצל ממנו בענין אחר א"כ אף בשיש עדים והתראה מהיכי תיתי שיהא מותר להרגו בלא ב"ד ואפילו ב"ד אינן רשאין להרגו. ולמ"ד רודף שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו אף הבא במחתרת אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו נהרג עליו. וא"ל כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אך שיכול להנצל ממנו מותר להורגו אם כן כל שכן נרדף שמותר להרגו ובבבלי סוף פרק נגמר הדין לא משמע כך וצ"ע: