והעובד עכו"ם עיין בקוגטרס וכ"כ הרמב"ם והר"ב. ובפסוק ותלית אותו על העץ פירש"י ורבותינו אמרו כל הנסקלין נתלין שנאמר כי קללת אלהים תלוי והמברך השם בסקילה. כי קללת וגו' זלזולו של מלך כו' משל לשני כו'. וכתב הרמב"ן כל הנסקלין נתלין דברי יחיד הם והלכה כחכמים והאריך בדבר והרא"ם מביאו ותירץ שדברי ר"א קרובים לפשט ע"ש ודוחק אדרבא דעת חכמים קרובים לפשט ואין הסמיכות מן הפשט. ואני אומר שדעת רש"י דהלכה כר"א. וכן נראה ממ"ש בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף. מחרף כמו והיתה חרפה גדופה כו' ועוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם בכרת. דבר ה' בזה. אזהרת עכו"ם מפי הגבורה והשאר מפי משה. וכתב הרא"ם כחכמים דאמרי לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם ומ"ש ועוד דרשו כו' ה"ש אע"ג דהך פסוק בעכו"ם האי קרא לא איירי אלא במברך מתרי טעמי חדא דמגדף הוא חירוף ואין זה אלא מברך ועוד שרז"ל דרשו בזה מכאן למברך את השם שהוא בכרת דמשמע דס"ל שאין הכתוב הזה מדבר אלא במברך דאל"כ מאי ועוד. והא דפירש"י כי דבר ה' וגו' איירי בעכו"ם ה"פ כאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה כי דבר ה' בזה הכרת תכרת ע"כ. וכל מעיין יראה כמה רחוקים דבריו מפשט פירש"י וסובלים דוחק גדול. ועיקר הענין תמוה דמקרא מפורש הוא שחירוף אינו מברך דכתיב זכר זאת אויב חרף ה' ועם נבל נאצו שמך. הרי חרף לא נאמר על שם השם. וכ"כ רמב"ם פ"ב כל המודה בעכו"נ. אע"פ שלא עבדה ה"ז מחרף ומגדף את ה' ע"כ. לכן נראה שכוונת רש"י לומר מגדף היינו מחרף נמצא שמגדף היינו עכו"ם ועוד מיתורא דכרת דכתיב כאן דרשו רבותינו מגדף דכתיב הכא לאו בעכו"ם לחוד איירי אלא גם במברך את השם נמי איירי. והשתא שפיר קאמר כי דבר ה' קאי אעכו"ם ומברך נמי בכלל הדיבור ששמענו מפי השם. וכיון שכן ע"כ לומר ע"א נמי מיקרי מחרף ומגדף א"כ קשיא למה ארחקינהו קרא כללא מפרטא כמפורש בבבלי בסוגיין הא אי נמי הוו כתיבו בהדי הדדי נמי שמעינן עובד עכו"ם שהוא בסקילה דהא פרטא כי קללת וגוי עכו"ם נמי משמע אלא הרחקה לרבויי כל הנסקלין קאתי וכר"א. וא"ל לר"א ריבוי ל"ל לרבות עכו"ם הא עכו"ם מגופה דקרא שמעינן י"ל אי לאו ריבוי ליכא לרבויי שאר נסקלין דהא מהרחקת ריבוי ממיעוט שמעינן דכל הנסקלין במשמע. והא דאמר בבבלי אי הוו מקרבי להדדי לא מרבינן אלא עכו"ם דדמי ליה בכל מילי כו'. לאו מריבוי הוה מרבינן עכו"ם אלא ה"ק עכו"ם דדמי ליה בכל מילי שגם הוא מיקרי מגדף הוו מריבינן ולא שאר נסקלין. וא"ת לפ"ז ל"ל לש"ס למימר ר"א פליג ודריש כריבוי ומיעוט הא אף כי דריש כלל ופרט נמי איכא למשמע שאר נסקלין דלעכו"ם לא צריך הרתקה שהוא בכלל כי קללת וגו' וי"ל עדיין לא הוה מרבינן אלא מקלל אביו ואמו דדמי ליה טובא למברך את השם שהוא בסקילה ובקללה והקללה היא בשם כדתנן לקמן פרק ארבע מיתות והוקש כבודם לכבוד המקוה אבל שאר נסקלין ליכא לרבויי לכך צ"ל ר"א דריש ליה בריבייא ומיעוטא. ועיין היטב בסוגית הבבלי. והתוי"ט כ' וקשה לר"א דאמר כל הנסקלין נתלין בן סורר ומורה בסקילה כדתנן לקמן א"כ ל"ל קרא לרבוי ע"כ. ותימא מ"ש דקשיא ליה אמיעוט אחר מיעוט דהכא ה"ל להקשות כן אמידה דמיעוט אחר מיעוט לא לכתוב שום מיעוט וממילא איתרבי. ויותר יש לתמוה עליו שהוא בעצמו כותב קושיא זו פ"ק דערלה בשם תו' דב"ק ותירץ בשם תו' דיומא שמא הוה ממעטינן מכח שום דרשה או ק"ו או בניו אב ע"ש. ועיקר קישייתו כאן לא קשה מידי דהא דכל הנסקלין נתלין מהרחקה דריבוי ומיעוט שמעינן ואין לרבות אלא דדמי טפי ובן סורר ומורה לא דמי דהא מגדף נהרג על מעשה שעשה ובן סורר ומורה נידון על שם סופו: