נתאכל הבשר כו' עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. וכתב התוי"ט ר"ל בזיון העיכול ע"כ. ואיני יודע מה בזיון יש בעיכול הלא כן הוא בכל המתים. ובסמוך בד"ה ולא כו' משמע שהבזיון הוא שאין מתאבלין עליו. אך בבבלי מוכח שאינו כן דפריך ואס"ד כיון דאקבור ה"ל כפרה ליאבלו. ואי ס"ד דהא דאין מתאבלין עליו הוא הבזיון לא פריך מידי. ונראה הבזיון הוא קבורה שקוברין אותו בקברות הב"ד ולא במקום אבותיו מיהו בזיון קבורה עם בזיון אבילות גורמים הכפרה. והתוי"ט כתב וקשה אחר העיכול שנגמר כפרתן אמאי לא מתאבל תו עליהן והאריך בדבר ונראה שם שסובר לתירוצא קמא דש"ס כשנקברים בקבירת אבותם חייבין בכל דיני אבילות ע"ש. ואין נראה דסתמא תניא הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן ואבילות דליקוט עצמות לא מיקרי אבילות דאינו אלא בו ביום ופעמים דלאו כלום הוא אם הוא סמוך לחשיכה. גם בדברי הט"ז י"ד סי' שצ"ו מפורש דאף לתירוצא קמא לא היה מתאבל בשאר דיני אבילות אלא אבילות דליקוט עצמות. ולפמ"ש ניחא דמניעת האבילות הוא צורך הכפרה כדי שיהא לו בזיון ובלא"ה אינו מתכפר אפילו אחר העיכול: