אמר אחד מן העדים. עיין בקונטרס. והוא מפירש"י משמע מקרא יליף דאינו מעיד חובה דכתיב למות וזכות שמעינן מסברא דהוי נוגע בעדות. וקשה גם בחובה הוי נונע בעדות אם באנו לחוש ששקר העיד ע"כ לומר שלהנאתו עשה כן או לשום סיבה אחרת מ"מ נוגע הוא שרוצה בקיום עדותו. ובבבלי דף ל"ד פירש"י אפילו לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"כ. אבל בגמרא שם לא משמע הכי דגרסינן ורבנן האי למות מאי דרשי ביה לכדתניא אמר אחד מן העדים יש לי ללמד זכות מנין שאין שומעין לו ת"ל ועד אחד לא יענה מנין לאחד מן התלמידים שאין מלמד חובה ת"ל אחד לא יענה בנפש למות ע"כ. הרי דמקרא יליף שאין העד מלמד זכות. לעיל [פ"ד ה"ז] כתבתי בד"ה תני כו' דקשה טפי מסתבר לאוקמי למות אעד דכתיב בקרא ולא עקרי' קרא מפשטיה לגמרי ונימא גזירת הכתוב הוא דדוקא למות הוא דלא יענה אבל לזכות יענה כו' ע"ש. ונראה דה"ק משום דמיחזי כנוגע בעדות מסתבר לפרש קרא עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק וכן פי' הרמב"ם פ"ה מהלכות עדות (ועיין בכ"מ שם). אלא לפ"ז קשיא למות ל"ל לכך מוקמינן ליה באחד מן התלמידים נמצא דלא עקרינן קרא מפשטיה וכ"ת שלא יענה העד ל"צ קרא סברא הוא דניגע הוא וי"ל דאי לא כתיב אלא אחד לא יענה בנפש למות ה"א דקאי נמי אעד ודוקא למות הוא דלא יעיד אבל לזכות יעיד וכמ"ש לעיל [בפ"ד ה"ז] לכך איצטריך עד: