המשחק בקוביא. עי' בקונט' והוא מלשון רש"י ספ"ק דר"ה וסיים בה דמדאורייתא אינו קרוי גזלן תנא החוטף מיד איש כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי ע"כ ותימא אף דמדאורייתא אינו נקרא גזלן מ"מ פסול לעדות מדאורייתא דהא בקרא לא כתיב גזלן אלא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא ודאי כל שנוטל ממון חבירו שלא בדין חמס מיקרי. ואף רבא לא קאמר אלא רשע דחמס בעינן. ובבבלי בפרקין דף כ"ז פריך לאביי מהא דתניא אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ברבית ופירש"י הני אין אבל אוכל נבלות להכעיס לא ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי רבית דמו דמשום ממון קעביד הלכך חשוד למשקל שוחדא ומסהיד שיקרא. הרי כל שהוא רשע דחמס אע"פ שאינו גזלן פסול מדאורייתא וצ"ע. ותו' כתב בסוגיין כיון שאינו סבור לעשות איסור לבוא לידי פסול דאורייתא. ובמלוה ברבית כתבו כיון דמנפשיה יהיב אינו פסיל לעדות מדאורייתא. ולא ניחא להו למימר כן גם במשחק בקוביא משום דלאו מדעתיה קיהיב ליה שאלו ידע שלא ירויח לא הוה יהיב ליה. מיהו בר"ה כתבו כן גם במשחק בקוביא. אך תמיה אני שכתבו מלוי רבית פסולין מדרבנן הא לא משמע כן בברייתא שהבאתי בסמוך אלא מדאורייתא פסול. ותדע מדפריך הש"ס בבבלי דף כ"ה ארבא דפסליה לבר בניתס הא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות. מאי קושיא כיון דמדאורייתא כשר לעדות פסליה רבא לבר בניתס. ואף שכתב המרדכי בשם בעה"ע המקדש בפני פסולי עדות דרבנן לאו כלום הוא שאני התם בדיהיב טעמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל לעדות אחרת ודאי כיון דמדאורייתא כשר חוששין לעדותו. מיהו לזה י"ל כיון דבר בניתס נפסל משום שהיה מלוה ברבית כמפורש שם בגמרא א"כ לא נפסל אלא מדרבנן ובזה ודאי דלא מהני עדות פסול דרבנן אך הנ"י כתב דמתני' משום לוה קתני דאיהו לא מיפסל אלא דרבנן דלא משמע לאינשי איסורא אבל המלוה פסול מדאורייתא ע"ש. ולדידיה ודאי קשיא מאי פריך הש"ס מהא דאמר רבא לוה פסול לעדות וכמ"ש. ואף שלא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים שעדים פסולי דרבנן נתמנין לכך מ"מ לא מצאתי חולק בדבר. אבל ממתני' דספ"ק דר"ה נראה דפסולי דרבנן אינן כשרים לפסול אדם דתנן התם זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרים לה. ואס"ד דכשרים לפסול אדם הא איכא עדות זה. איברא דממשנה זו קשיא גם למ"ש הרמב"ם פ"ד מה' אישות המקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט מספק. א"כ איכא עדות אשה שהן כשרים לה ואין האשה כשרה לה. ואין לומר כיון דספק הוא ה"ל כאילו אינן כשרין לה דודאי לתנא ליכא ספיקא בהך מילתא. ואם נדחוק ונאמר כיון דאין עדותן אלא לחומרא ה"ל כאלו אינן כשרין לה א"כ הא נמי ליכא למפשט ממתני' דאינן נאמנים לפסול לזה מדאורייתא וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה ועבדים. והרמב"ם כתב המלוה והלוה פסולים מן התורה ומהתימא מהנ"י שסתם דבריו כאלו אין חולק בדבר. ודוחק לומר דנ"י לא כתב כן אלא לרבא דאמר בעינן רשע דחמס דוקא ואנן כאביי קיי"ל דלא משמע כן מדבריו למעיין בהם. ועוד קשה שכתב ב' איזהו נשך שאף העדים פסולים ולכך שטר שיש בו רבית פסול ע"ש א"כ כ"ש דלוה פסול דטפי מסתבר לאינשי דלוה פסיל מעדים ועי' בב"י סי' ל"ד וצ"ע:
ועבדים. כתב תו' ל"ג עבדים דלא חשיב במתני' רק פסולי דרבנן דהא גזלנים לא קתני כו' ע"ש. ומדברי רש"י נראה דמתני' בפסולי דאורייתא נמי איירי והא דלא תני גזלנים נראה לי דלא קחשיב אלא הני דאתיין ממדרש חכמים. בקוביא למ"ד משום גזל נמי מדרש חכמים היא דאסמכתא לא קניא. ומפריחי יונים למ"ד אי תקדים יונך ליון או הממרה אסמכתא הן וצריכא כמפורש בבבלי דף כ"ה. ומלוה ברבית איירי בלוה דדרשינן מלא תשיך ולפי הפשט במלוה הכתוב מדבר כמ"ש הרשב"ם א"נ אעדים קאי דלא תשימון ודאי מדרש חכמים היא. וסוחרי שביעית נמי אתיא מדרשא דכתיב לאכלה ולא לסחורה. ועבדים מגז"ש או מק"ו וילפינן להו. ובגמרין משמע דמתני' פסילי דאורייתא תנן דתני הוסיפו עליהן הרועין כי' וכל החשודין על הממון עדותן בטלה. משמע דמתני' לאו משום דחשודין על ממון פסולין אלא שהתורה פסלתן. ובר"ה דף כ"ב פירש"י והעבדים פסולין דאריתא היא ק"ו מאשה כדאמר בב"ק ע"כ. ותימא בגיטין דף ט' ע"ב כתב אהא דגרסינן התם כל השטרות העולין בערכאות של כותים אע"פ שחותמיהן כותים כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים דלאו בני כריתות נינהו ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח ע"כ. משמע דסובר דמדאורייתא כשרים כותים לעדות וכן דקדקו תו' ב"ק דף פ"ח בד"ה יהא כו' (מדבריו) ע"ש נמצא דבריו סותרים זה את זה דהשתא עבד ילפינן בק"ו מאשה דפסיל כ"ש כותי גם מ"ש דעבד אתיא מק"ו מאשה דפסול לעדות לפי מסקנא דש"ס לאו מק"ו דאשה יליף ע"ש וצ"ע: