לא מעיד כו'. כתב תו' דף י"ח ובשבועות דף ל"א מלך וכה"ג מעידין בדבר איסור דאין חכמה כו' ע"כ. והכ"מ כתב ריש הלכות עדות דהרמב"ם סובר דאין מלך וכה"ג מעידין אפילו באיסורא ע"ש. ונ"ל ראיה לדבריו מדמוקי הבבלי דף י"ח רישא כה"ג מעיד בבן מלך בפני מלך ומשום יקרא דכה"ג קאזל המלך להתם וקשה לוקמי במעיד באיסורא ובפני המלך ומשום יקרא דכה"ג קאזיל להתם דתו ליכא בזיון לכה"ג ופשיטא דלא הוי בזיון למלך כיון דאינו מעיד ליכא זילותא למלך. וי"ל כי משני הש"ס אלא מעיד בפני המלך לא איירי בבן מלך כמ"ש לעיל בד"ה מעיד כו'. ותוס' מפרשים דגם במסקנא איירי בב' מלך כדפירש רש"י ודייק ליה אי באינש אחרינא קשה לא נטרחינן למלך ולא יעיד הכה"ג. מיהו לשיטת הרמב"ם י"ל דאיירי באיסורא ותו לא צריך לאוקמי בבן מלך. והלח"מ כתב שם ראיה לדעת תו' דהא דכה"ג אינו מעיד להדיוט הוא מדכתיב והתעלמת והך קרא לא איירי אלא בממון אבל לא באיסורא ע"ש. ונראה דא"א לומר כן דלפ"ז יש לנו לומר דמלך אינו מעיד אפילו באיסירא דהא מדכתיב שום תשים שמעינן דאינו מעיד ואין חילוק בין איסור לממון ואס"ד דכה"ג מעיד באיסור ומלך אינו מעיד הדרא קושית תו' לדוכתא לישני הא דכה"ג מעיד באיסורא וליכא לתרוצי מתני' לאו באיסורא איירי דא"כ קשיא מלך כמ"ש תוס' בשבועות דהא קאמרת מלך אינו מעיד אפילו באיסור אלא ודאי דאף כה"ג אינו מעיד באיסור ולאו מוהתעלמת יליף אלא מדכתיב והכה"ג מאחיו שצריך לנהוג כבוד בעצמו וכל ישראל חייבין בכבודו מהך קרא. וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהל' כלי המקדש ומהך קרא ילפינן נמי שלא ילך לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו של מצוה כמ"ש הרמב"ם שם. והא דפריך הבבלי שם מוהתעלמת שהיא ברייתא פשוטה. וקצת ראיה לדברי הכ"מ מדתנן מלך לא חולץ ולא מייבם אמאי הא ודאי איסורא קעביד כדאמר בבבלי יבמות דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום וסמיך ליה כי ישבו. ואין לך חסימה גדולה מזו וביותר קשה למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא וזו עינוי כדכתיב אם תענה את בנותי. והא דתנן בכה"ג חולץ קשה אחרי דבזיון הוא וחובה הוא לנהוג בכבודו כדכתיב והכהן הגדול מאחיו כמ"ש הרמב"ם. וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא דאס"ד מצות עשה היא לפירש"י דיבום גנאי הוא מאי פריך בש"ס בבלי מן הארוסין אמאי אינו מייבם יבא עשה וידחה ל"ת הא נמי עשה ול"ת היא ויותר קשה אמאי חולץ הא חליצה ודאי גנאי היא. ולא מצאתי שמנאו בכלל מ"ע לנהוג כבוד בכה"ג וצ"ע:
לא מייבם. עיין בקונטרס הטעם וכ"כ הרמב"ם והר"ב וכתב התוי"ט ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה לחליצה עולה ליבום ע"כ. ולי תימא הא מצינן חרשת שנפלה לפני פקח ופקחת בעלת פקח שנפלה לפני חרש שאינן בנות חליצה והן בגות יבום כדתנן יבמות פ' חרש וצ"ע. ולל"ב שבקונטרס והוא מפירש"י נסתפקתי אם מת מלך בלא בנים והמליכו אחיו תחתיו מייבם אשת אחיו דהשתא לאו זילותא היא לו להקים לאחיו שם גם כבוד הוא למלך שמת שיתקיים שמו או דלמא כיון שאפילו מלך אינו נושא אלמנותו של מלך כרבנן דפליגי על ר' יהודה כמפורש בבבלי והרמב"ם כתב פ"ב מהל' מלכים סתם ואפילו מלך אינו נושא אלמנותו של מלך כדלקמן בסוגיין ולא חילק. עיין בתוי"ט וצ"ע: