כה"ג דן כו' עיין בקונטרס. ובבבלי פריך דן פשיטא ומשני דנין אותו איצטריכא לו הא נמי פשיטא אי לא דיינינן ליה איהו היכי דן והכתיב התקוששו וקשו ואר"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים אלא איידי דמלך כו' ונראה דהירושלמי סובר היא גופה קמ"ל דדרשינן לקרא דהתקוששו וקשו כדר"ל. ועמ"ש לקמן בד"ה וימנה וכו'. וכתב תו' מסברא אמרינן דדן דאטו משום חשיבותו מיגרע גרע וכיון דדן דיינינן ליה ע"כ. תימא לי ודאי מניעת היקר אין לו דמיון לבזיון עצמו שכשדנין אותו הוא מתבזה כדתנן ויהיו בעיניך כרשעים בשעה שעומדים לפניך ועוד כשמונע עצמו מן הדין יכול לומר שמשום חסידותו הוא עושה כדתנן החושך עצמו מן הדין כו' משא"כ כשדנין אותו. ונראה דן פשיטא דחזינן דמשה דן את ישראל וכיון שדן ש"מ שדנין אותו משום התקוששו וכו' נמצא אי לא כתיב שום דבר שמעינן ליה שדן ודנין אותו. ולאו משום חשיבותא אמרי' דדן. ועמ"ש בסמוך:
מעיד ומעידין אותו. בבבלי דף י"ח גרסינן מעיד והתניא והתעלמת כו' א"ר יוסף מעיד למלך והתנן מלך לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אר"ז מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכה"ג אתא ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה. וכתב הרמב"ם פ"ק מהל' עדות כה"ג אינו חייב להעיד אלא טרדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב"ד הגדול ומעיד בו אבל בשאר העדיות פטור. וכתב הכ"מ וקשה איך כתב אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא למסקנא לא קיימא הכי דלדידיה קשיא מתני' לא מעיד ולא מעידין אותו וצ"ע ע"כ. ובפ"ה מהל' כלי המקדש כתב הכ"מ שינויים דחוקים ורחוקים ע"ש ול"נ דהרמב"ם סובר קושית הש"ס והא תנן מלך לא מעיד כו' אינה אלא אי אמרינן הא דאין מעידין מדאורייתא הוא שזהו בכלל כבוד המלך שאינו צריך לכלום ואין חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וכן הוא לקמן בירושלמי בפרקין [הלכה ג'] אבל לפי מסקנת הבבלי דהא דלא מעידין הוא מפני מעשה שהיה אם המלך ישראל כשר וחפץ דוקא שידונו לו הב"ד מעידין אותו ומתני' דתנן כה"ג מעיד כרב יוסף מעיד למלך. ודייק ליה מהא דקשיא לוקמי מתני' כה"ג מעיד למלכי בית דוד ולא ניחא ליה בתירוץ תו' דמסתמא איירי מתני' במלכי ישראל דומיא דמלך לא דן ולא דנין אותו. משום דקשיא ליה הא לא שייך הכא דומיא דמתני' אתיא לאשמועינן פעמים שהכה"ג מעיד כגון למלך בית דוד וכי משום דלא דמיא למלך דסיפא לא ישנה רבי במשנתו וכ"ש שגם במלך ישראל שייך אם חפץ הוא בדין התורה אלא ודאי כמ"ש דהך סוגיא דלא כר' יוחנן דמחלק בין מלכי ישראל ומלכי בית דוד דקיי"ל כרבי יוחנן ודאי דקאי פירוקא דרב יוסף דמעיד למלך. ודברי הרמב"ם נכונים וברורים. וכן ס"ל למהר"ן שכתב תי' בד"ה והא אין כו' ועוד מאי קמ"ל מתני' היא. וכתב המהרש"א וקשה הא קמ"ל טובא מלכי בית דוד אין מושיבין בסנהדרין משום לא תענה על רב ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דסובר דהך סוגיא לא מחלקת בין מלכי ישראל ומלכי בית דוד. ועוד יש להוכיח דהך סוגיא דלא כהלכתא דבבלי שם קאמר טעמא דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב. ותו' כתבו פ' אד"מ דבד"מ מותר לענות על הרב א"כ מאי פריך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין הא בד"מ איירי דבד"נ אפילו מלך מעיד כמ"ש המ"ל ריש פ"ק דהל' עדות ע"ש. וכיון שכן אף הנולך יכול לישב בסנהדרין. אלא ודאי הך סוגיא סובר הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין מפני החשד הוא כדאמרינן בירושלמי בסמוך. א"כ אין חילוק בין ד"מ לד"נ. ותו' כתבו שם בקושית המקשה כיון דאין מושיבין מלך בסנהדרין אפילו ישב וידום לא. לטעמא דבבלי דאין מושיבין משום לא תענה אין טעם בדבר למה לא ישב שם וידום. אבל לפי טעם החשד ניחא אבל עיקר הכרחת תוס' לדבריהם אלי היא משום דקשיא להו וא"ת מ"מ איך דן את בנו דמסתמא בבן מלך קאי עכשיו ע"כ. וקשה הא סתימת לשון הש"ס משמע דלא איירי עכשיו בבן מלך מדקאמר אלא בפני מלך ש"מ דהדר משנוייא דר"ז ואיירי אפילו בכל אדם כל שהוא בפני המלך מעיד. מיהו רש"י פי' בד"ה משום יקרא דכה"ג דידע סהדותא לבריה ש"מ דסובר דאף למאי דמשני בפני המלך איירי בבן המלך ועמש"ל בהלכה ג' בד"ה לא מעיד כו'. וראיתי להרב בלח"מ ריש הלכות עדות שהרגיש במקצת הדברים וירפא את קושית הרמב"ם על נקלה דעיקר הקושיא שכתב מלך ישראל וז"ל הכ"מ פ"ה מהל' כלי המקדש ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותו דא"כ ה"ל לרבינו לומר ואם היה יודע עדות מלך ממלכי בית דוד כו' ע"ש: