אנשי עיר הנידחת אין להן חלק לעה"ב כו'. עי' בקונט' וכ"כ התי"ט. וקשה א"כ ל"ל בני בליעל הא כתיב דבר ה' בזה ונכרתה ואין לך בזה גדול מזה ולא גרע מאפיקורס דתנן ברישא שאין לו חלק לעה"ב וכל המודה בעכו"ם ככופר בכל התורה כולו א"כ פשיטא שאין לו חלק עולם הבא:
ומאותו שבט. בבבלי גרסינן איתמר רי"א חולקין עיר אחת לשני שבטים ר"ל אמר אין חולקין ופריך איתיביה ערים תשעה מאת שני השבטים האלה מאי לאו ד' ופלגא מהאי וד' ופלגא מהאי ש"מ חולקין לא ד' מהאי וה' מהאי א"ה לפרוש פרושי קשיא. וקשה מרישא דקרא ה"ל למפרך דכתיב ויהי לבני אהרן הכהן מן הלוים ממטה יהודה וממטה השמעוני וממטה בנימן בגורל ערים י"ג ש"מ חולקין וי"ל ודאי מרישא ל"ק שכלל יחד השבטים שנטלו מהם הכהנים והדר מפרש וכן מפורש שם גם גבי הלוים אבל בסיפא קשיא ליה שפיר דכל השבטים כולו מפרש בפרט כל אחד לחודיה כמה ערים נתן חוץ מיהודה ושמעון שכללן בפרט ואמר תשע ערים מאת שני השבטים האלה ש"מ שהיו כל הערים האלו חלוקים לשניהם או אף אם לא היתה אלא עיר אחת שהיתה לשניהן כללן יחד לקצר דבריו. ומ"ש רש"י מדכתיב מאת שני השבטים משמע דבשוה שקל ע"כ אינה ראיה דהא מצינו אף היכא דבשוה שקל כגון מזה ארבע ומזה ארבע קחשיב לכל אחד באפי נפשיה ולפמ"ש ניחא. אך קשה לי הא מפורש בבבלי יומא דפליגי תנאי אי ירושלים נתחלקה לשבטים או לא נמצא למ"ד נתחלקה לשבטים היתה ירושלים של בנימן ושל יהודה עד כאן לא פליגי אלא בירושלים אבל שניהם מודים שמחלקים עיר אחת לשני שבטים. וכ"ת הא איתותב מקרא י"ל רש"י פי' בד"ה קשיא לשון הפסוק קשה לתרץ למ"ד (אין) חולקין אבל לא איתותב ע"כ כצ"ל נראה דה"ק יש לפרש הקרא דקחשיב העיר ומגרשיה א"כ איכא למימר לעולם אין חולקין עיר לשני שבטים אבל עיר ומגרשיה חולקין ובתוך תשע עיירות אלו היתה עיר אחת של אתד מהם ומגרשיה להשני לכך כללן יחד אבל מברייתא דיומא קשיא. יע"ק הא דתניא בספרי ומייתי לה הבבלי פ"ק (דף ט"ז) שופטים לכל שבט ושבט מנ"ל שופטים לשבטיך. וכתב תו' אם יש בעיר אחת [ב' שבטים] עושים שני סנהדראות ע"כ ר"ל או אין מחלקין עיר אחת לשני שבטים קרא ל"ל תיפוק ליה כבר כתיב לשעריך דבעינן שופטים לכל עיר ועיר. מיהו לזה י"ל קרא איצטרך להיכא שבאו אח"כ משבט אחר לאותה עיר בירושה או במתנה כדמשני הש"ס אבל קושייתי מיומא צ"ע:
וצריכין שני עדים והתראה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. והלח"מ כתב פ"ד מה"ע הלכה ה' ומ"ש בגמרא לומר שצריכין התראה לכל אחד ואחד היינו למדיחים וכדמשמע שם מדברי רש"י ע"כ. ותימא אף שרש"י מביא ראיה דצריכין התראה לכל אחד ואחד מקרא דכתיב גבי מדיחין מ"מ סובר שכן הדין בנידחין וכן מפורש בדברי רש"י בסוגיין בד"ה היכי עבדינן איך נעשין רובה נידחין הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ע"כ וכן מוכח מתני' דתנן אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעה"ב דכתיב בני בליעל. והך קרא כתיב במדיחין אלא דילפינן להו מהדדי. ועמ"ש לעיל [פ"ה ה"א] בד"ה מנין כו'. ומה שכתבתי בקונט' ולפי שהיו צריכים כו' כן פירש"י בד"ה ור"ל אמר מרבים להם בתי דינים לאו משים דאין דנין שנים ביום אחד דהא אמרינן פ' נגמר הדין במיתה אחת דנין אלא לפי כו' ע"ש. לפמ"ש לעיל [פ"ד ה"ח] בתו' בד"ה ואין כו' דדוקא נואף עם נואפת הוא דדנין ביום אבל שנים שעשו כל אחד עברה לעצמו וצריך עדים לכל אחד אין דנין ע"ש טעמא דר"ל משום דאין דנין שנים ביום אחד וכ"ת הא אין כאן מיתה אלא קבלת העדות ושולחים אותן לב"ד הגדול ואנן אין דנין תנן י"ל עיקר הטעם משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו כמ"ש רש"י פ' נגמר הדין (דף מ"ו) והכא קבלת עדותן הוי כגמר דין שהרי ע"י פסק דינם מונין אותו בכלל הנידחין לעשותן רוב. וכ"ת תיקשי לר"ל הרי אתה מענה את דינם וי"ל גמר דין ממש לא הוי אלא כל שנראה להם שרובו של העיר נידחין מעלין אותן לב"ד הגדול ושם גומרים הדין וכ"מ דברי הרמב"ם שם. ומה שתמה עליו הרמ"ה דפסק כר"ל ודלא רר"י ע"ש בכ"מ. נראה דסובר ר' אושעיה פליג אר"י דקאמר ר' אושעיה ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך ולר"י אין כאן רוב העיר ואינן אלא איש או אשה וכיון דר"א פליג ליתא לדר"י גם סתמא דש"ס דפ"ק (דף ט"ז) משמע דאית ליה דר' אושעיה: