עד שבא ר"ע ולימד וכו'. פי' מקרא דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה אם כולו קיים ה"ז נדר ואם לאו אינו נדר וכ"מ בריש מכלתין (דף א). מיהו מ"ש התי"ט דלימד לא משמע דמסברא נפקא אלא מקרא ע"ש. תמהני הא תנן פ"ה דמ"ש עד שבא ר"ע ולימד פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור והתם סברא הוא דקאמר הכי שלא מצינו לו מקרא מן התורה וע"ש בר"ש. ואף כאן מסברא הוא דקאמר הכי דקרא איכא למידרש כל דהו ועיין בפסחים דף ס"א בבבלי ובחידושי שם ואין להאריך:
לזה קרבן ולזה קרבן. פירשתי בקונט' דסתמא כר"ש וכ"ה בבבלי מאן תנא אמר רבא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד. וקשה אדדייק מסיפא כר"ש נידוק מרישא איפכא דתנן שאיני נהנה לזה ולזה וכו' משמע דוקא בוי"ו הוא דהוי כללא הא אמר לזה לזה בלא וי"ו הוי פרטא וכרבנו דר"ש דלר"ש ה"ל למיתני ברישא רבותא טפי לזה לזה הוי כללא. ובזה י"ל דברי הרמב"ם שפסק כת"ק דר"ש ועיי' בחידושי ודברי הר"ן קשיין אהדדי דבפרקין דף ס"ו כתב לענין הלכה קיי"ל כר"ש דאפילו לזה לזה כללא הוא ולעיל דף כ"ז פסק דקיי"ל כמ"ד לזה לזה פרטא הוא וצריך היתר לכל אחד וצ"ע: