נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. וא"ת למ"ד כנדרים הולכין אחר לשון תורה אמאי אסור בעיבורה הא תנן בעירובין המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי מונה י"ב חדש מיום ליום וי"ל כבר אסיקנא לעיל דלא אמר הולכין אחר לשון תורה אלא לחומרין. והרשב"א בחי' מסיק דהא דערכין באומר שנה דכשנה אחת דמי הלכך אין חדש העיבור בכלל ומתני' באומר השנה ע"ש ובר"ן ותימא אדרבא מהתם איכא למפשט דשנה לאו כשנה אחת דמי דטעמא דכתב רחמנא עד שנת ממכרו שנה שלו ולא של עולם כדאמרי' בערכין דף י"ח הא לאו הכי ה"א דשנה כהשנה דמי. וע"כ דאיצטרך תמימה לרבות שנת העיבור דה"א עד תום שנת ממכרו אתי למעט חדש העיבור וצ"ע ועיין בחידושי:
עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. יש גורסי' עד סוף אדר סוף אדר שני והקשה הרשב"א מ"ש כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף דהכא והכא אדר סתם קאמר והר"ן מקשה כיון דמוקמי' למתני' בדלא ידע דמעוברת שתא אמאי מיתסר עד סוף אדר שני. ובש"ע בי"ד סימן ר"ך תופס לעיקר לנסחא זו. לכך נ"ל דטעמא דמילתא דהל"ל עד שיצא אדר כדאמרי' לעיל עד שיצא פסח וכולהו הנך דתנן במתני' אלא ודאי מדשני לישני' ואמר עד סוף כוינתו אפילו אם יתעברו השנה אוסר על עצמו עד סופו ומיחשב לשני האדרים לחדא ובהכי ניחא כל מה שעמעמו הראשונים על גירסא זו. ועיי' בלח"מ פ"י מה"נ: