יצא דבר מרשותו. הרא"פ בפירושו פ"ו דפיאה פי' מיד שיצא מרשותו הוה הפקר ושינה ושילש בפי' זה בכל הסוגיא ע"ש. ואין פי' מחוור אלא כמ"ש בקונט' וכ"ה בבבלי. וכל מה שפי' בסוגיא זו אינו מחוור ודבריו דחוקים ורחוקים מן הפשט ואין להאריך בסתירות' ע"ש. ועוד יש לי פירוש אחר בסוגי' זו ולאהבת הקיצור לא כתבתיהו:
דברי ר"י וכו'. בקונט' פירשתי שתי לשונות ושניהן אינן נוחי' לי דלל"ק קשה וכי לא מודה ר"מ במתנה דאסור ולל"ב קשה הא פליג ר"י במתני' בהפקר. ואפשר לו' דקסבר דטעמא דר"י דאוסר משוה גזרה דמחנת בית חורון ודוחק. לכן נ"ל דה"ג דברי ר"י במפקיר לעשרה וזה א' מהן וכ"מ לקמן סוף פרקין. אך יותר נ"ל דגרסי' דברי ר"י כנותן מתנה לעשרה בני אדם וכו'. וה"פ ר"י דאוסר היינו טעמא משוה דדמי' למתנה וכדאמרי' בבבלי דר"י אוסר משום גזרה דמתנת בית חורון. והיינו דאמר בסמוך מר אמר מתנה וכי אמר ר"י לא אמר אלא הפקר ש"מ דטעמא דר"י לאו משום גזרה דמתנת ב"ח אלא משום דקסבר ר"י מדאורייתא יכול לחזור בהפקר עד שלא באה לרשות הזוכה מיהו הא דקאמר בסוף פרקין מה את אמרת לעשרה וכו'. משמע כגירסא הראשונה: