אלו תני רב ופליג וכו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה' נדרים ומניין שאפילו ד' נדרים שהן מותרי' שאסור לו לאדם. להיות נודר בהן ע"מ לבטלן ת"ל לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ע"כ. הוא לשון תוספתא פ"ד. נראה מדבריו דוקא הני ד' נדרים דתנן לקמן ריש פ"ג אע"ג דאין בהן לאו איסורא מיהא איכא אבל אלו השנוין במשנתינו אפי' לנדור בהן בתחלה ע"מ לבטלן מותר. וטעמא רבא איכא בינייהו דהני ד' נדרים נדר גמור הן אלא שדבר אחר גורם לבטלן משא"כ הני דמתני' דמעיקרא לאו נדר הן. ובהכי ניחא דנקט במתני' אלו מותרין כלומר שמותרין לכתחלה ודלא כמ"ש בתוי"ט דמתני' דר"מ היא ע"ש. אך קשה דכאן מפורש דהך ברייתא פליג אמתני' דהכא. וקשיא אהרמב"ם בתרתי חדא למה נקט דוקא הני ד' נדרים ועוד הא לית הלכתא כהך ברייתא דמתני' פליג עלי' וצ"ע:
הוון בעי מימר מ"ד על נפשו וכו' לאסור נכסיו של אחרים וכו'. כתב במ"ל ריש ה' נדרים ובט"ז כתב דהרא"ש סובר דאין לשון איסור מועיל רק על עצמו אבל לא על אחרים וכ"ה משמעות הקרא לאסור איסר על נפשו וכ"כ בש"ך ונראה דכל זה דבא כהלכתא דודאי אף לאחרים יכול לאסור בלשון איסר ואין צורך להביא ראי' לזה ע"כ. ותימא שהרי מפורש כאן דאיכא תנא דסובר כך ואיך כתב שהדבר פשוט שיכול לאסור גם לאחרים בלשון איסר גם תמהני שלא הביאו הפוסקים דין זה דאינו יכול לאסור נכסי אחרים עליו בלשון דבזה כ"ע מודי' וברייתא זו שנוי' בספרי וצ"ע: