אלא מיכן שכינויי נדרי' כנדרים. בבבלי דף ג' גרסי וידות היכא כתיב ותניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירו' כנזירות וידות נזירות כנזירות וכתב הרא"ש כינויי נזירות כדי נסבה למ"ד לשון שבדו חכמים הן הוי מדרבנן ולמ"ד לשון נכרי' הם לא בעי קרא ועוד דתרווייהו לא נפקי מחד קרא. ובסוגיין לא הוזכרו ידות כלל הדבר קשה להגיה בכל הסוגי' ידות במקום כינויין. ונ"ל שהר"ן כ' בר"פ דמתני' תני קונם וקונח אע"פ שלשון הקודש הוא אלא שנשתב' וסד"א כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו לא יהא נדר קמ"ל ביון שהנכרי' מדברי' בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שבידם אפ"ה הוי נדר וכ"ש שאר לשונות עכו"ם ע"כ לפ"ז צריכין קר' לרבויי לשונות משובשי' אלו ולמ"ד לשון חכמים הוא נמי ל"ק דהא כתב הר"ן ר"פ דאפ"ה מדאורייתא נדר גמור הוא ואיצטרך קרא כל שהסכימו חכמים לשנות לשון הקדש לשום צורך הוי נדר וכבר מפורש בבבלי דף י' למה שינו חכמים הלשון. ודברי הר"ן צ"ע שכתב בדף ג' בד"ה ה"ג לעשות ידות וכו' ואי לשון חכמים הם היכי נפקי מקרא. משמע שסובר כדעת הרא"ש דמדרבנן הם וזה דלא כמ"ש כר"פ. מיהו בבבלי דף ג' משמע דלמ"ד כינויין לשון חכמים הם אתיין מדרשא ולמ"ד לשון נכרים הם לא אתיין מדרשא ולפ"ז אין צורך למה שדחק הר"ן שם בד"ה מאי איכא למימר ע"ש. ובירושלמי בנזיר דף א' אמרי' למ"ד לשון שבדו חכמים הן אינו מביא קרבן על כינויי נזירות אבל לוקה עליהן א"כ ודאי דצריכין קרא לרבויי. ועיי' בתוס' דף ג' בד"ה אלא למ"ד וכו' ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה לוקין וכו':
מה ת"ל להזיר. משמע דמלהזיר יליף כינויי נזירות וקשה א"כ לנדור נדר למה לי וי"ל לפי המסקנא יליף כינויין מלנדור נדר להזיר איצטרך שאדם קובע נזירות תוך נזירות וכ"כ הר"ן דף ג' ע"ב בד"ה במערב' וכו'. וזהו דלא כמ"ש בקונטרס בד"ה ומשני אית לי' וכו'. מיהו פשטא דשמעתתא משמע כפירושי וכ"ה בבבלי. ולדברי הר"ן צ"ל דפליגי תלמודיי' אהדדי: