שני נזירין כו' ואיני יודע כו'. בבבלי פריך ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן מה סוטה שנים אבל הכא תלתא נינהו ב' נזירים והעד הרי תלתא וה"ל ספק ברה"ר וטהור אמר רבה בר"ה באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ע"ש. וא"ת מאי פריך ספק טומאה ברה"ר טהור מפני שאי אפשר לישאל על הרבים וה"ל כאין בו דעת לישאל וכמ"ש בתוספתא דטהרות פ"ו ותלתא כיחידים דמיין שהרי הם יכולין לישאל וי"ל דז"ל התוספתא שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא א"ל מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י ומפני מה ספק רה"ר טהור א"ל מפני שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שרובין טמאים ואם טומאה ודאית התירוהו ק"ו לספק טומאה רשבג"א מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר להשאל על היחיד ואי אפשר להשאל על הרבים. ומתני' אזלא לבן זומא כדתנן בסיפא דמתני' ונראה לדינא לא פליג רשב"ג אבן זומא דסתם רבים שלשה כדדרשינן ימים שנים רבים שלשה אלא דבן זומא יליף דרה"ר טהור מציבור וקשיא ליה לרשב"ג א"כ נימא דוקא ספק טומאת מת הוא דטהור ברה"ר דומיא דציבור בפסח שלא הותרו אלא במת אבל לא שאר טומאות לכך קאמר שיש טעם אחר לחלק ביניהם וא"ת ל"ל לבן זומא למילף היתירא דרה"ר מפסח תיפוק ליה ספק טומאה מהיכא קילפינן מסוטה מה התם רה"י אף כל רה"י וי"ל אי לאו דמצינו היתירא במקום אחר אין סברא לחלק בין רה"י לרה"ר. ומכאן נראה דאף רשב"ג סובר דילפינן ספק טומאה מסוטה ולא קאמר אלא טעמא לחלק בין רה"י לרה"ר. והרמב"ם ריש פט"ז מהאה"ט כ' טעמא דבן זומא. והראב"ד כ' בתוספתא עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל כו'. והיינו טעמא דרשב"ג. וכ' הכ"מ שיש לגמגם אטעמא דרשב"ג דהא ג' הם רבים והרי הם יכולים להשאל ע"ש. וממה שכתבתי יתבאר לך דאף רשב"ג מודה דג' הם רבים ולא קאמר אלא דיש טעם לחלק הלכך בעינן דוקא דומיא דסוטה ותו' כ' בסוגיין בד"ה קאמר כו' וא"ת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה ע"ש. וקשה מאי ראיה מייתי מהא ששורפין עליה תרומה הא תנן טהרות פ"ד על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס כו'. וזו ודאי לאו דאורייתא. ובדברי הרמב"ם שם מפורש שאין טומאת ספק אלא מדרבנן שכתב שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שביארנו (פ"ט מהט"מ) ומפני מה החמירו חכמים בספק רה"י כו' ע"ש ואף שרבו החולקים על הרמב"ם וסברי ספק טומאה דאורייתא מן התורה להחמיר מ"מ הכל מודים שאין להביא קרבן לעזרה על הספק וזה ברור. והא דאמרו בבבלי נדה דף ג' ורבנן אמרי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי ה"נ ספק ועשאוה כודאי. היינו שחכמים עשאוה לספק ברה"י כודאי לחומרא ושריפת תרומה תלויה אין בה איסור דאורייתא שכבר אין לה תקנה. וכ"נ מדברי הרמב"ם פי"ט מה' פסולי המוקדשין וצ"ע. כ' הרמב"ם פ"ט מה' נזירות אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין כיון שהן שלשה הרי הן רבים ורבים ברה"י ספק טהור. והראב"ד כ' דוקא אם נפל הספק על שלשה הוא דהוי כרה"ר אבל אם אין השלישי בכלל הספק מיקרי רה"י ע"ש. ונראה הראב"ד לשיטתו שסובר טעם ספק ברה"ר טהור מפני שא"א להשאל על הרבים הלכך בעינן שיהא השלישי בכלל הספק. והרמב"ם לשיטתו מפסח למדין ועיקר הענין תלוי שיהיו שם שלשה דהא אפי' השלישי טהור גמור עושה בטומאה אם השנים טמאים הם הרוב. ונראה ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרי' נדה דף ה' כשחברותיה נושאות אותה במטה. ואמאי טמאה הא ה"ל רה"ר וכ"כ תוס' סוטה ונדה ע"ש ולפמ"ש לק"מ שהנושאים ודאי לאו טמאים הן ואין וה בכלל הרבים. ותו' כתבו סוטה פ' כשם דף כ"ח ע"ב בד"ה ברה"ר כו' מסוגיין שמעי' דשלשה ה"ל כרה"ר וקשה מהא דתנן נדה פ' האשה שלשה נשים ישינות במטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות אמאי כיון דאיכא ג' ה"ל כרה"ר ולק"מ דלא דמיא לסוטה דאפשר דלא נגע וטהור אבל התם דאחת מהן ודאי טמאה ואיך נטהר כולם ע"כ ותימא הא הכא נמי אחד מהן ודאי טמא ואפ"ה פריך הש"ס כיון דהן שלשה יביאו שניהם קרבן טהרה. ולפמ"ש תוס' בסוגיין ספק טומאה ברה"ר טהור לא ילפינן מסוטה ע"ש קשיא טפי ונראה לבן זומא ניחא דיליף ספק טומאה ברה"ר מציבור בפסח לאו ק"ו גמור היא. שהרי אפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור אסורין לאכול קדשים בטומאה חוץ מפסח וכדאמרינן ספק טומאה לטהר מתירין לו לאכול בקדשים אלא ודאי דה"ק מצינו שהיקל הכתוב בטומאת הרבים וכמ"ש לעיל בסמוך. ולפ"ז י"ל דשאני התם שהאחת ודאי טמאה גם איפשר שכולן טמאין שמכל אחת יצא טפת דם כחרדל בכה"ג ברה"ר טמא א"נ התם כיון דכולן מיהת טמאי מגע נדה הן הלכך מטמאין כולן בטומאת נדה עצמה וצ"ע: